Akeidat Yitzchak / Akeidat Yitzchak 105

Akeidat Yitzchak 105

1 · Akeidat Yitzchak 105

Display Settings

Font Size
Text Width
Line Spacing
Columns

Bookmarks

יבאר למה לא ניצל מרע"ה מהמיתה הגופיית כמו שניצל אליה וחנוך:
Moses ascended from the wilderness of Moab, the servant of G'd died there.
Разъясняет, почему Моше Рабейну не был спасён от телесной смерти, подобно тому как были спасены Элияу и Ханох.
ויעל משה מערבות מואב וימת שם משה עבד יי'
On Deut 34,6, "no one knew the place Moses was buried," the Sifri writes "delegations sent to locate Moses' grave failed. When the delegation stood on high ground, they thought that they saw Moses' grave in the valley; when the delegation stood on low ground, they thought they saw Moses' grave on the mountain. When they split up, some standing on the mountain, others in the valley, those on the mountain thought that they saw it in the valley, whereas the group standing in the valley thought that they saw Moses' grave on the mountain. Therefore the Torah says that no one knew the site of Moses' grave."
И взошёл Моше с равнин Моава, и умер там Моше, раб Господень.
בספרי (פ' וזאת הברכ') וכבר שלחה מלכות בית קצרה ושל בית פחד א"ל לכו ראו היכן קבורתו של משה הלכו ועמדו למעלה וראו אותה כשהיא למטה ירדו למטה ראו אותה כשהיא למעלה נחלקו חצים למעלה וחצים למטה עליונים ראו אותה כלפי מטה תחתונים ראו אותה כלפי מעלה לכך נאמר ולא ידע איש את קבורתו:
Since man's greatest misfortune is the inescapable need to die, and since certain superior individuals such as the prophet Elijah or Enoch are reported to have ascended to Heaven without undergoing physical death first, it seems strange that Moses the most perfect human being, should have died and been buried just like any ordinary mortal. True, he was buried by the Lord Himself, nevertheless, why should he not at least have been the equal of Elijah? (see Kings II 2, or Gnenesis 5,25) Since the Torah exhorts us repeatedly to observe certain commandments so that we should not die, dying must be viewed as a negative experience, possibly the ultimate negative experience. Moses' superiority to angels, is described by Sifri in Parshat vayelech in the following story. G'd said to the angel of death, "go and bring Me the soul of Moses." The angel went, stood by the side of Moses and asked him for his soul. Moses replied: "in a place where I am permitted to remain seated, you are not even allowed to remain standing; how could you have the temerity to demand my soul?" The angel of death withdrew angrily and reported back to the Almighty. G'd simply repeated His instructions to the angel once more. The angel of death returned once more to the place he had found Moses the last time, only to find that Moses had moved on since then. Enquiries from the sea as to Moses' present whereabouts, elicited the reply that the sea had not seen him since he had split the sea of reeds at the time the Jewish people crossed it at the Exodus. When the mountains and valleys were asked if they had seen Moses, they replied that G'd must have hidden him in a place no one knew of, since it is written "He buried him in the valley etc. (Deut 34,6) At any rate, from the description in the Sifri it is evident that the thought that Moses was merely another mortal was difficult for anyone to accept. Nonetheless, the Midrash deserves further analysis.
В Сифри (глава «Везот а-Браха»): уже посылала царская власть из дома Кецара и дома Пахада. Сказали им: идите, посмотрите, где погребение Моше. Пошли, стали наверху — и увидели его внизу; спустились вниз — увидели его наверху. Разделились: половина — наверху, половина — внизу. Верхние видели его внизу, нижние видели его наверху. Поэтому сказано: «И не узнал никто его погребения».
אחר*תוכן דברי הרב ז"ל הוא, כי אחרי שנראה שהיותר שלימים בבני אדם לא מתו מיתה גופנית כמות כל אדם" כי אם לקח אותם אלהים ואינם. כמו שנמצא בחנוך ואליהו וכמו שספרו לנו חז"ל גם משאר שלימים כי גם גופם נזדכך עד שזכה להכנס לחיים הנצחים. ואחרי כי בלתי ספק תחשב זאת למעלה נכבדה ויקרה מאוד, הלא בצדק נתמה מדוע לא היתה למנה גם למשה אשר היה בחיר כל בני אדם ושלם מכלם ? כי בבחינת חמרו ומזנו אשר הוא דבר המשותף לכל אדם, היה שוה ומשוער מכלם עד שהיה בעבור זה גם בעל מידות טובות ותכונות נפשיות יקרות, יותר מכל זולתו, כמו שהעיד עליו הכ' "והאיש משה ענו מאוד מכל אדם וכו"', ובבחינת מעלת הנבואה אשר היא מתנת אלהים יקרה אשר תהיה למנה רק לקצת יחידי סגולה, נאמר ממנו "ולא קם נביא כמשה" וכו', וכבר נראה שגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה להבין, כי תהיה יד המות הגופני שלטת באיש שלם כמשה, והלבישו בספרי רעיון זה בספור מליציי כדרכם (עיין בפנים), ולבאר זאת יקדים הרב ז"ל ויאמר, כי אחרי שחיי האדם מסובבים רק מחיבור גופו עם הנפש, וחיבור זה לא יוכל להיות קיים ונשאר תמיד, כי אם רק עד עת בוא יום הפקודה להפרידם זה מזה, כי זאת תכלית ותעודת כל אדם עלי ארץ, שיהיו שני אלה מחוברים יחד רק זמן מה רב או מעט, לפי שינוי והתחלפות מזגי בני אדם, הלוא נמשך מזה בהכרח כי אין איש אשר ימלט גופו, מיום המות וחי לעולם, כמו שאמר כבר הכ' "מי זה גבר יחיה ולא יראה מות ?," אך בבחינת הפירוד הזה המסבב מות כל אדם, יש בבני אדם שלש מדרגות לפי השתנות אופן פעולותיהם ומעשיהם בעוד בחיים חייתם, האחת היא מדרגת רוב בני אדם, אשר בעבור המשכם בחייהם תמיד רק אחרי תענוגים גופניים ותשוקות חמריות, נדבקה ואחזה נפשם עם גופם בחוזק כל כך, עד שכמעט גם המות לא יוכל להפריד ביניהם לצמיתות, כעין מה שאמרו חז"ל ד"מ נפש הרשעים היא קשה לצאת מהגוף, כצמר הנאחז בקוצים, אשר לא יוכל להנתק ממנו על נקלה, ובגופת המת ממחלקת בני אדם כאלה, דבקים עוד ענינים רעים ונפסדים מהנפש, והיא נכספת ומשתוקקת עוד אל עניני החומר עד שנחשבת כדבוקה ונאחזת עוד עם הגוף, גם אחרי הפרדה כבר ממנו, [ואפשר שהרב רומז בזה גם על רשמי העון והחטאת אשר חטאה הנפש, הנשארים קיימים עוד גם בגופת המת, ] וע"כ צותה גם התורה שתטמא בעבור זה נבלת מין האדם (אשר רוב אישיו הם מהכת הזאת) טומאה חמורה יותר מנבלת שאר בע"ח ודיבוק ענינים נפסדים וכוחות הנפש כאלה עם הגוף קראו חז"ל בשם "מזיקין ורוחות הטומאה" (עיין מכל זה למעלה שער פ"ט וביאורי שם). השניה היא מדרגת אותם השלימים המעטים אשר הם אנשי מופת ויחידי סגולה, אשר בשכלם ותבונתם היו מתגברים תמיד בחייהם על חמרם, ולא נמשכו כלל אחרי תשוקות גויתם, אפס אם גם בעבור זה לא היתה מעולם יד גופם וחמרם שלטת על נטיות נפשם להיות נכנעת לפניהם, ונמשך מזה שגם בעת מותם אין נפשם דבקה ומשתוקקת עוד כלל אל הגוף, בכל זאת לא יכלו להטהר גם הם למדי ובתכלית השלימות באופן שתפרד ותופשט במותם נפשם המשכלת מעניני החומר לצמיתות, כי עוד דבוקים ואחוזים בה זמן מה ענינים קלים וחלושים ממנו, עד שיופשטו ממנה אח"כ הפשטה גמורה וממדרגה זאת היה אליהו בעלותו בסערה השמימה, כמו שאמר הרד"ק לרמוז על זה "שבגלגל אש נשרפו בגדיו וכלה בשרו ועצמו (ר"ל שכל עניני גופו וחמרו אשר דבקו עוד בנפשו ספו תמו אח"כ) עד שרוחו לבדה שבה אל האלהים אשר נתנה, ושאר השלימים המעטים שנדמו אליו אשר מהם נאמר כי זכו להכנס בעדן גן האלהים בגוף ונפש, השלישית היא מדרגת משה רע"ה שהיה היותר שלם בבני אדם, אשר בעת מותו נעשתה ההפרדה היותר שלימה בין גופו הגשמי לנפשו הרוחנית, באופן שלא נשאר שום קשור וחיבור כלל עוד ביניהם, כמו שהוא באמת התכלית הנרצה מהי"ת בבריאת האדם כמאה"כ "וישוב העפר על הארץ כשהיה (ר"ל מבלי שום עירוב מענין וכח נפשיי עוד) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה," (ר"ל באותו מעמד אשר נתנה לאדם מבלי היות בה עוד שום עירוב מנטיה גופנית וחמרית) וע"כ לא היה בגופו שהיה רק עפר מן האדמה שום טומאה כלל ונתעסק הי"ת שהוא טהור וקדוש לבלי תכלית בקבורתו לבד, (ויען כי רבי יהודה הנשיא היה בבחינה מה ג"כ באותה מדרגה יקרה עד שקראו חז"ל אותו בשם "קדוש" והללו אותו במדות יקרות ונשגבות מאוד (עיין בפנים), אמר ר"ח עליו ג"כ "אותו היום שמת רבי בטלה הכהונה") (עיין מזה גם למעלה בביאורי לשער פ"ט) והנה מכל האמור עד הנה נמשך שאף שמעלת אליהו והמעטים אשר נדמו אליו, היתה יותר יקרה ממעלת שאר בני אדם, בכל זאת היתה מעלת ומדרגת משה נשגבה עוד יותר ממנה, (ומבואר בזה הספק שהעיד הרב ז"ל בתחלת השער) ויען כי אופן התעסקות הי"ת לבדו בקבורתו הוא ענין נסיי נסתר ונפלא מאוד, אשר לא נוכל להבין ולהשיג אותו בשכלנו האנושי' אמר הכ' על זה "ולא ידע איש את קבורתו" ר"ל שלא ידע איש מקום קברו ולא השיג ג"כ אופן וענין קבורתו (כי שם "קבורה" יורה לא לבד על מקום הקבורה כשם "קבר", כי אם גם על אופן וענין הקבורה, ומהות המתעסקים בה (עיין מזה גם למעלה שער כ"ב דף קס"ד ע"א ושער כ"ז דף רי"ז ע"ב), ויען כי יש לפי"ז בענין העדר ומניעת ידיעת קבורתו מצד אחד מעלה גדולה ויקרה למשה, כי הי"ת לבדו התעסק עמו בקבורתו באופן נפלא ונסיי, ומצד אחד יש בזה גם קצת חסרון מעלה, כי אלו ידעו בני אדם מקום קבר איש האלהים קודם זה, בלתי ספק היו באים תמיד מכל אפסי הארץ לכבודו, להתפלל ולשפוך את שיחם לפניה' פה במקום מנוחת מבחר כל בני אדם ואדון כל הנביאים זה, כמו שספרו לנו גם חז"ל במאמר שהחל בו הרב ז"ל מהמלכיות ששלחו לחפש ולבקר את קברו, אך במשכיות דבריהם אלה נסתר גם הרעיון הזה, כי השלוחים האלה ברצות קצתם לחשוב בתחילה שרק מעלה ויתרון הוא לו שנסתרה קבורתו. ראו מצד אחר שגם לחסרון מענה יחשב לו בבחינה מה, שנעלם מקום קברו וכאשר רצו קצתם לחשוב בהפך, שרק לחסרון מעלה יחשב זה לו, השיגו מצד אחד גודל המעלה והיתרון שהתעסק השם יתברך בעצמו בקבורתו באופן נסתר ונעלם מכל, עד שהכירו כלם יחד באחרונה, כי שני אלה חוברו יחדיו מעלה בבחינה אחת, וחסרון מעלה בבחינה אחרת ומבואר בזה מאחז"ל על נכון: שהחסרון היותר גדול והיותר מפורסם הנמצא במין האנושי הוא פגע המותה לאנשיו וכבר נמצאו אנשי מופת ניצולו ממנה מפני גודל זכותן כמו שהיה הענין מבואר באליהו זכר צדיק לברכה בהלקח אותו בסערה השמים (מלכים ב ב׳:א׳) ונרמז בחנוך באומרו ואיננו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) וחז"ל קיימו זה ונתנו מציאותו בסרח בת אשר (מס' ד"א זוטא) ור' יהושע בן לוי (כתובות ע"ז:) וזולתם אשר זכו ליכנס בגוף ונפש לחיי העולם הבא. ומצאנו ראינו כי משה אדוננו רבן של נביאים וחסידים ואנשי השם אשר מעולם כלם לא נעשה עמו יקר וגדולה זו אבל נאמר בפירוש וימת שם משה עבד ה' ויקבר אותו בגי שיראה שמת ונקבר כאחד האדם. הנה באמת לא ימלט הענין משנאמר שזה שקרה לאליהו ז"ל ולזולתו בזה לא היתה מעלה או שלא היה זכות ומעלתו של משה שוה למעלתם. וזה וזה ממה שימאנהו השכל מיאון חזק. כי הנה ההמלטה מהמות הוא טוב נגלה ומפורסם והוא השכר הגדול שיועד חלף העבודות באומרו בכל מקום ולא ימות ולא ימותו וטוב לפני האלהים ימלט ממנה. ומעלתו של משה רבינו על כל זולתו ממינו הנה הכתוב העיד עליה עדות ה' נאמנה וגו'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (במדבר י״ב:ג׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. הנה שבדבר המשותף שהוא תכונת החומר ומזגו אמר שהיה היותר שוה והיותר משוער בהגבלת היושר מכל האדם אשר על פני האדמה. אמנם בדבר המסוגל שהוא הכח העליון הנבואיי אמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' וגו'. והנה אם כן חוייב שאם ההצלה מהמיתה הגופיית היא מעלה וגדולה מושגת בשכר מעשים טובים או לזכות הנשמה הטהורה שלא תמנע מאדון הנביאים בשום צד. כי איך ימנע ממנו מה שהשיגו אשר למטה ממדרגותיו בכל דבר. וכבר היה קשה על החכמים שתשלוט בו מכת המות מה שלא נראה זה מהם אצל זולתו. אמרו בספרי (פ' וילך) אמר לו הקב"ה למלאך המות לך והביא לי נשמתו של משה הלך ועמד עליו אמר לו משה תן לי נשמתך אמר לו במקום שאני יושב אין לך לעמוד ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה שוב א"ל הקב"ה לך והבא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו הלך אצל הים א"ל משה ראית א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכי לא ראיתי אותו. הלך אצל הרים וגבעות אמר להם משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל התורה שוב לא ראינו אותו. הלך אצל גיהנם אמר ליה משה ראית א"ל שמו שמעתי אותו לא ראיתי הלך אצל מלאכי השרת א"ל משה ראיתם א"ל אצל בני אדם הוא. הלך אצל ישראל אמר להם משה ראיתם. א"ל אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו אלהים גנזו לחיי העולם ואין כל בריה יודעת שנאמר ויקבור אותו בגיא וגו'. וכבר נראה מזה המאמר כמה היתה פרידתו על ידי מלאך המות קשה בעיניהם עם שיש לדקדק במאמרם איך אמרו שהיה שולח השם ית' למלאך המות לשלוט בו ולקחת נשמתו ומה טעם בקשו אותו אצל המקומות ההם ותשובותיהם כי הכל דברים שלא נפלו במקרה רק בכונה לפי המחוייב ממנהגם ויש להתבונן בזה ובזה היטב:
The solution to our problem may be Kohelet 12,7, "dust must return to earth, to its original state, whereas the spirit will return to G'd who had supplied it." The ultimate destiny of man then lies in the complete separation of spirit an matter. Life in the olam haba, the world beyond death, therefore, does not include any part of the body. ( see chapter eighty on the waters of strife) When Solomon concludes the statement quoted above with the words "vanity of vanities says Kohelet, all is vanity,” he omits some of the "vanities" he had mentioned in the opening chapters.(see Kohelet 1, verse 2) The body's function during life on earth, is to assist the mind, the spirit. Since most people's minds are materialistically oriented, they experience a strong pull of their body on their spirits at the time of death. This results in part of their spirit, i.e. a residue of the soul being unable to realease itself from the body. This is why that part of the soul absorbs some of the impurity of the dead body. This is the meaning of the statement in Berachot 8, "the soul of the wicked is as difficult to extract as wool from amongst thorns." The reference is to the spirit of impurity mentioned in Zecharyah 13,2. Seeing that most of mankind belongs to the category mentioned, the Torah decrees tum-ah, a state of impurity for the dead body. This impurity does not originate in matter, but in the corruption wreaked on the body by the spirit. The body, instead of having become the vehicle to advance the spirituality of the soul, had reversed the process. These bodies did not fulfil Solomon's dictum of returning to the dust in their original state. The concept of a twelve month period during which the soul keeps up some sort of intermittent contact with the body, reflects this idea. In a very few cases, peoples' lives follow the opposite pattern, inasmuch as their bodies become subservient to their spirituality. At death, the body then finds it difficult to separate from the soul, and to be left behind. In such cases, traces of the body, so to speak, try to escape towards Heaven together with the soul. Elijah's clothing, including his body would be burned off in the fiery elements he had to traverse in his ascent towards Heaven. A still better way of separating the body from the soul, is the clean break between body and soul at the precise moment of death, something accomplished by the very, very few. In those cases no impurity adheres to the physical remains at all, i.e. the dust is not impure and cannot become impure in its original state. When the Talmud says about Rabbeynu ha-kadosh that on the day he died priesthood became annulled, this is what the author of that statement Rabbi Chiyah had in mind. A person of the calibre of Rabbeynu hakadosh, who could say of himself that he had never enjoyed a physical satisfaction from his body, would not be forbidden contact with a priest when he died. The priest would be allowed to remain under the same roof with such a person's remains, seeing no impurity had attached itself to them. Herein lies the key to understanding the Sifri concerning the mission of the angel of death, and Moses' reaction to it. G'd had said to the angel "bring Me the soul of Moses." When Moses heard the angel of death say "give me your soul," he thought that the angel of death was trying to demonstrate his power, i.e. the power of ra, evil, over Moses. This is why he sent him away angrily. The body is composed of a mixture of four basic materials, i.e. fire, water, earth (dust) and wind (air). When the body develops a weakness, it is a sign that the four raw materials no longer work in harmony. The cause is due to an imbalance of the spiritual and material pressures within man. Death, i.e. separation of body and soul, must be preceded by the dissolution of the fusion of the four basic ingredients of the body. Moses, who knew that such a process had not yet commenced within him, knew that death due to this imbalance of forces did not apply to him yet. The angel of death had misunderstood his mission, which was simply to bring about the dissolution of the bond that held these four basic material ingredients together. Once this had been done, a clean break of body and soul would occur. When the Midrash describes the angel as approaching gehinnom, the mountains and the hosts of angels, to find out Moses' whereabouts, this describes the angel's search to see if any of the four basic materials had shown signs of weakening in Moses, and could form the basis for his being able to perform his usual task. He found that this had not occurred, and came back to G'd, mission unaccomplished. When G'd sent him out a second time, without changing the instructions, this showed that it had been the angel who had misunderstood, not that the instructions had not been precise enough. The fact that G'd Himself buried Moses, emphasises the separation of body and soul had been complete, instantaneous, that there had been no tum-ah at all. How else could G'd have involved Himself in Moses' burial, since He would then come into contact with impurity? This was an act of unprecedented love shown for any human being. Our sages see in the fact that the site of Moses' burial has never ben revealed, a retribution for Moses not having displayed sufficient fervor in the matter of Zimri cohabiting with the Midianite woman Kosbi. This had resulted in the need for Pinchas to take the law into his own hands. The message of the Midrash then is, that those who looked for Moses' burial place on the mountain, had ascribed super human qualities to him. They had to be reminded by seeing him buried in the valley, that even a Moses had human failings. Those, on the other hand, who had searched for his grave in the valley, only to see it on the mountain, had to be reminded that Moses did in fact tower high above other human beings. The fact that the site of the grave remains undisclosed, teaches that a true assessment of the complex personality of Moses is even beyond our sages. The term lakach hashem, G'd took, an expression we find when the wife of the prophet Ezekiel died, as well as when Enoch and Elijah left this earth, denotes that the earthly lives of these people were utterly fulfilled. When our sages say that Elijah did not die, the meaning is that he completed the earthly part of his life only. There remained other parts of his life to be fulfilled in a domain that does not know death. (Moed Katan 26) Our sages have made a general rule that "the righteous are called alive when they have died." In the case of Elijah, this is carried a bit further. Elijah did not even appear to die, hence there was no need for us to be told that appearances notwithstanding, he was not dead. Elijah, having wished himself an experience similar to that of Moses, was commanded to ascend to Heaven in the vicinity of the site where Moses had been buried, (see chapter 35)
אחר* содержание слов рава ז"ל таково: что после того, как видно, что наиболее совершенные среди людей не умерли телесной смертью, как всякий человек, а лишь взял их אלהים — и их нет; как находим у Ханох и Элияу, и как рассказали нам наши мудрецы также и о других совершенных, что и их тело очистилось до того, что удостоилось войти в жизнь вечную. И поскольку, без сомнения, это считается высокой и весьма драгоценной ступенью, то по праву мы удивимся: почему не было этого уделом также и для Моше, который был избранником всех людей и совершеннее всех? Ибо по отношению к его материи и его смешению (мезег), что является общим для всякого человека, он был равен и соразмерен всем; и именно благодаря этому был также обладателем добрых качеств и драгоценных душевных свойств более, чем кто-либо иной, как свидетельствует о нём Писание: «И человек Моше был весьма кроток более всякого человека…»; а по отношению к достоинству пророчества, которое есть драгоценный дар אלהים, уделяемый лишь некоторым избранным единицам, сказано о нём: «И не восстал пророк, как Моше…»; и уже видно, что и в глазах наших мудрецов было трудно понять, как могла власть телесной смерти господствовать над таким совершенным человеком, как Моше, и они облекли эту мысль в ספרי в повествование-аллегорию по своему обыкновению (см. внутри). И чтобы разъяснить это, рав ז"ל предваряет и говорит: поскольку жизнь человека обусловлена лишь соединением его тела с душой, а это соединение не может быть прочным и сохраняться всегда, но лишь до времени прихода дня назначения, чтобы разъединить их одно от другого, ибо это цель и назначение всякого человека на земле — чтобы эти двое были соединены вместе лишь некоторое время, много или мало, по изменению и различию смешений (мезагим) людей; то отсюда необходимо следует, что нет человека, тело которого избавится от дня смерти и будет жить вечно, как уже сказал Писание: «Кто тот муж, который будет жить и не увидит смерти?» Но по отношению к этому разъединению, вызывающему смерть всякого человека, есть у людей три ступени, по изменению образа их действий и дел при жизни.

Первая — ступень большинства людей: из-за того, что они в своей жизни всегда тянулись лишь за телесными наслаждениями и материальными вожделениями, их душа прилепилась и ухватилась за тело с такой силой, что почти и смерть не может разъединить их навсегда; подобно тому, что сказали наши мудрецы: например, душа нечестивых тяжела для выхода из тела, как шерсть, зацепившаяся за колючки, которую нелегко оторвать. И к трупу людей такого разряда ещё прилепляются дурные и испорченные вещи от души, и она ещё тоскует и стремится к материальным вещам, так что считается, будто она ещё прилеплена и удерживается телом даже после того, как уже отделилась от него. [И возможно, рав намекает этим также на следы вины и греха, которыми согрешила душа, остающиеся существующими также и в трупе.] Поэтому Тора повелела, что труп вида человеческого (ибо большинство его особей — из этого разряда) оскверняет тяжёлой нечистотой более, чем трупы прочих животных. И такое прилипание испорченных вещей и сил души к телу наши мудрецы назвали «мазикин ве-рухот ха-тум’а» (mazikin ve-rukhot ha-tum’a — «вредители и духи нечистоты») (см. обо всём этом выше, ворота פ"ט и объяснения там).

Вторая — ступень тех немногих совершенных, людей-образцов и единиц избранных, которые своим разумом и пониманием всегда побеждали в жизни свою материю и вовсе не тянулись за вожделениями своего тела; однако, хотя из-за этого рука их тела и материи никогда не властвовала над склонностями их души, чтобы она покорялась им, и отсюда следует, что и в час их смерти их душа вовсе не прилепляется и не стремится к телу, — всё же и они не могли очиститься достаточно и в предельном совершенстве так, чтобы при их смерти их разумная душа отделилась и совлеклась от материального навсегда: ещё удерживаются и ухвачены за неё на некоторое время лёгкие и слабые вещи от него, пока затем не будут сняты с неё полным снятием. И к этой ступени принадлежал Элияу, когда восходил в буре на небо, как сказал רד"ק, чтобы намекнуть на это: «что в огненном вихре сгорели его одежды и истлели его плоть и кости» (то есть все телесные и материальные вещи, которые ещё были прилеплены к его душе, затем исчезли), «пока только его дух не вернулся к אלהים, который дал его». И прочие немногие совершенные, подобные ему, о которых сказано, что они удостоились войти в Эден, в сад אלהים, телом и душой.

Третья — ступень Моше ע"ה, который был наиболее совершенным среди людей: при его смерти произошло наиболее совершенное отделение между его вещественным телом и его духовной душой, так что не осталось вовсе никакой связи и соединения между ними; как это и есть подлинная желаемая цель от Всевышний при сотворении человека, как сказано: «И возвратится прах на землю, как был» (то есть без всякой примеси какого-либо душевного свойства и силы), «а дух возвратится к אלהים, который дал его» (то есть в том же состоянии, в каком был дан человеку, без какой-либо примеси телесного и материального наклонения). Поэтому в его теле, которое было лишь прахом от земли, не было вовсе никакой нечистоты, и Всевышний, который чист и свят до бесконечности, занимался одним его погребением (а поскольку Рабби Йехуда ха-Наси в некотором отношении также был на этой драгоценной ступени, так что наши мудрецы назвали его «святым» и восхваляли его драгоценными и весьма возвышенными качествами (см. внутри), сказал о нём также р. Хия: «в тот день, когда умер רבי, прекратилось священство») (см. об этом также выше в объяснениях к воротам פ"ט).

И вот из всего сказанного до сих пор следует, что хотя достоинство Элияу и немногих, подобившихся ему, было более драгоценным, чем достоинство прочих людей, всё же достоинство и ступень Моше были ещё выше него (и этим разъясняется сомнение, о котором засвидетельствовал рав ז"ל в начале ворот). А поскольку способ того, что Всевышний один занимался его погребением, — вещь чудесная, скрытая и весьма удивительная, которую мы не можем понять и постигнуть нашим человеческим разумом, Писание сказало об этом: «И не знал человек его погребения», то есть что никто не знал места его могилы и также не постиг образа и сути его погребения (ибо слово «погребение» указывает не только на место погребения, как слово «могила», но и на образ и суть погребения и на сущность тех, кто занимается им (см. об этом также выше, ворота כ"ב, лист קס"ד ע"א, и ворота כ"ז, лист רי"ז ע"ב)). И поскольку по этому поводу в отсутствии и предотвращении знания о его погребении, с одной стороны, есть большая и драгоценная высота для Моше — что Всевышний один занимался его погребением чудесным и необычайным образом; а с другой стороны, есть в этом также некоторое умаление достоинства: ибо если бы люди знали место могилы человека אלהים прежде этого, несомненно, они всегда приходили бы со всех концов земли в его честь, молиться и изливать свою речь перед ним здесь, в месте покоя избранника всех людей и господина всех пророков, как рассказали нам также наши мудрецы в изречении, с которого рав ז"ל начал, о царских властях, посланных искать и посетить его могилу. Но в тонкостях их слов скрыта также и эта мысль: ибо эти посланники, желая — некоторые из них — сначала думать, что скрытость его погребения есть лишь высота и преимущество для него, увидели, с другой стороны, что это в некотором отношении считается и недостатком, что место его могилы скрыто. И когда некоторые из них захотели думать наоборот, что это считается лишь недостатком достоинства, они, с другой стороны, постигли величину достоинства и преимущества того, что Всевышний Сам занимался его погребением скрытым и сокровенным образом, так что все они вместе в конце признали: эти две вещи соединены — достоинство в одном отношении и недостаток достоинства в другом. И этим правильно объясняется высказывание наших мудрецов:

«Наибольший и наиболее известный недостаток, имеющийся у вида человеческого, — это удар смерти по его людям; и уже были найдены люди-образцы, спасшиеся от неё из-за великой их заслуги, как было явным делом у Элияу, да будет память праведника благословенна, когда он был взят в буре на небо (Млахим II 2:1), и намекнуто о Ханох, когда сказано: “и его нет, ибо взял его אלהים” (Берешит 5:24). И наши мудрецы утвердили это и дали его существование в Серах бат Ашер (трактат Дерех-Эрец Зута), и в ר' Йехошуа бен Леви (Ктубот 77:), и других, которые удостоились войти телом и душой в жизнь грядущего мира.

И мы нашли и увидели, что с Моше, нашим господином, учителем пророков и благочестивых и людей Всевышний, который никогда — всех их — не было сделано с ним этой драгоценности и величия; но сказано явно: “и умер там Моше, раб ה', и Он похоронил его в долине”, — чтобы было видно, что он умер и был похоронен, как один из людей. И вот, поистине, не может дело не прийти к тому, чтобы сказать: что случившееся с Элияу ז"ל и с другими в этом не было достоинством, или что заслуга и достоинство Моше не были равны их достоинству. И то и другое — то, что разум решительно отвергает. Ибо спасение от смерти — это явное и известное благо, и это — великая награда, обещанная взамен служений, как сказано везде: “и не умрёт”, “и не умрут”; “добрый пред האלהים спасётся от неё”. А превосходство Моше, нашего учителя, над всяким иным из его вида — Писание засвидетельствовало о нём свидетельством ה' верным и т. д.: “И человек Моше был весьма кроток более всякого человека, который на лице земли” (Бемидбар 12:3); “И не восстал более в Израиле пророк, как Моше, которого знал ה' лицом к лицу”. Вот что в общем — в свойстве материи и её смешении (мезег) — сказано, что он был наиболее равен и наиболее соразмерен в ограничении прямоты более всякого человека, который на лице земли; а в особом — в высшей пророческой силе — сказано, что не восстал более в Израиле пророк, как Моше, которого знал ה' и т. д. И вот, если так, необходимо, что если спасение от телесной смерти есть достоинство и величие, достигаемое в награду за добрые дела или по заслуге чистой души, то оно не будет удержано от господина пророков ни с какой стороны; ибо как может быть удержано от него то, чего достигли те, кто ниже его ступеней во всяком деле?

И уже было трудно мудрецам, чтобы властвовал над ним удар смерти — то, чего не видно было у них у других. Сказали в ספרי (параша Вайелех): сказал ему Святой, благословен Он, ангелу смерти: “иди и принеси Мне душу Моше”. Пошёл и встал над ним. Сказал ему Моше: “дай мне твою душу”. Сказал ему: “в месте, где я сижу, тебе нельзя стоять, а ты говоришь: ‘дай мне твою душу’?” Упрекнул его — и вышел с порицанием. Пошёл ангел смерти и возвратил слова перед Гвура. Снова сказал ему Святой, благословен Он: “иди и принеси Мне душу Моше”. Пошёл к его месту, и искал его — и не нашёл. Пошёл к морю; сказал ему: “Моше видел?” Сказало ему: “с дня, когда он провёл Исраэль внутри меня, я не видел его”. Пошёл к горам и холмам; сказал им: “Моше видели?” Сказали ему: “с дня, когда Исраэль получили Тора, больше мы не видели его”. Пошёл к Геином; сказал ему: “Моше видел?” Сказал ему: “имя его слышал — не видел”. Пошёл к ангелам служения; сказал им: “Моше видели?” Сказали ему: “у людей он”. Пошёл к Исраэль; сказал им: “Моше видели?” Сказали ему: “אלהים понял его путь, и Он знает его место; אלהים сокрыл его для жизни грядущего мира, и ни одно творение не знает, как сказано: ‘и похоронил его в долине…’”.

И уже видно из этого изречения, насколько трудным было в их глазах его отделение посредством ангела смерти. И вместе с тем следует уточнить в их изречении: как сказали, что посылал Всевышний ангела смерти властвовать над ним и взять его душу, и каков смысл того, что искали его в тех местах и их ответов; ибо всё это — слова, которые не произошли случайно, но намеренно, согласно требуемому их порядку, и следует вдуматься в это и в то хорошо.

אמנם יראה לי כי הנה שלמה בחכמתו השתדל בהתר הדברים הללו ופתרונן וזה במה שחתם דברי חלקי חקירותיו במהות האדם וכל מעשה איש ופקודתו בספר קהלת ואמר וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהלת י"ב) הורה לשם שתכלית האדם וסוף שלימותו הוא שלעת קצו יופרדו שני חלקיו אלה זה מזה הפרדה גמורה כל אחד לעצמו מבלי השאיר מאחד מהם שום שארית אצל חברו לא שהיה אפשרי שום אדם בעולם שיחיה ולא יראה מות ואפילו היותר שלה שבאנשים כמו שכתבנו הענין יפה בגזרת מי מריבה שטר פ' ידרש משם: אמנם זה שאמר החכם בהפרדתו הנה יושלם אליו בהיות על תכלית הטוב בהיות בחיים חייתו עד שלא תתערב נפשו ולא תתקשר עם תכונות חומרו ופחיתיותיו להתעצם בהם כלל ואם נטה אליו זה מצד מה שישתדל שיהיו נפרדים ונחלקים בשעת חתום עד שסוף ישוב העפר על הארץ כשהיה מבלי עירוב נפשיי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה מבלי עירוב גופני וכמו שאמר תננה לו כמו שנתנה לך (שבת קנ"ב.) ולזה סמך ואמר הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל לומר שכבר יפול החצי ממספר ההבלים שזכר בכתוב הראשון אל דברי החקירה ההיא בראש הספר שאמר הבל הבלים אמר קהלת ששם כוון אל הענינים אשר מצד הנפש ואשר מצד החמר אמנם עכשו אמר שעניני החמר נשארו בהבל לבד למה שלא נברא כי אם לשמש אל השכל והשכל ישוב למקוה מעלתו וכבר ביארנו זה יפה בפירוש המגלה ההיא תהלה לאל גם זכרנוהו אצל ויפח באפיו נשמת חיים שער ז'. אמנם זה הענין מההפרדה על זה האופן הוא קשה מאד אצל האנשים כי הנה כלל האנשים יש לנפשם נטייה גדולה אצל חומרם בהתעסק' תמיד בעסקי החומר וכל מעשה תקפו וגבורתו עד שתתקשר נפשם ותמסר בידם לכל מלאכת עבודת עבודה ועבודה זרה וקשה לה וכל כך מתקו לחכה וישרו לעיניה עד שאהבה אותו אהבה עצומה בחייהם ובמותם לא נפרדו כי הכח הגופיי ההוא הוא שטן הוא יצר הרע שולט עליה והיא נתפשה עמו ונשארו אצלו ממנו ענינים רעים ונפסדים נמשכים ממנה אצל הגבלה עולים ויורדים בה והן הנה רוחות הטומאה אשר אמרו שנמצא אצל המתים (במ"ר פ' י"ט) ולזה אמרו שנפש הרשעים היא קשה לצאת כמו הצמר הנאחז באחד הקוצים (ברכות ח'.) כמו שיבא בפסוק וימת שם משה. ולפי שכלל האנשים כלו הם מזה המין גזרה התורה טומאה חמורה על כל המתים כי באמת הטומאה החמורה בפגרים לא נמשכה כי אם מפאת הנפש הזאת ומהשחתתה כמו שנתבאר בפרשת פרה אדומה שער ע"ט כי לא קויים בהם וישוב העפר וגו'. אבל נשארו אצל הגוף ענינים רעים מזיקין ומטמאין כי על כן הנשמה עולה ויורדת אצלו כל שנים עשר חדש ומזה המין היא המיתה הנזכרת אצל הנפש בכל מקום אחד המרבה ואחד הממעיט. אמנם כבר נמצאו על המעט ובזרות אנשי מופת כמו שאמרנו שלא היתה לנפשם עם חמרם אותו עירוב וקישור אבל היה חמרם נמשך אחר השכל בכל מעשיהם אבל לא נצולו מנטייה מה במדה מהמדות ותכונה מהתכונות ואנשים כאלה בשעת הפרדתם אם לא גברה יד חומרם להמשיך הנפש אחריו אל מקומו כראשונים הנה גם כן לא הספיק טוהר נפשם להתגבר על החמר ולהתפשטה ממנו לגמרי אבל ישארו עדין ענינים קלים וחלושים ממנו וידבקו עם הנפש ויעלו עמה ותשב שם במחיצה ידועה עד שתתפשט שם ממנה הפשטה גמורה שא"א באופן אחר כמו שכתב הר"דק ז"ל בכאן שבגלגל האש נשרפו בגדים של אליהו ז"ל וכלה בשרו ועצמו והרוח שבה אל האלהים אשר נתנה. ואולם טוב מזה ומזה אשר נעשתה בו ההפרדה השלימה הטהורה עולה למקום מושבה בלי שום עירוב ודבוק עם שום דבר המעכב עלייתה משובה אל מקומה האלהי והעפר על הארץ כשהיה מבלי שום התאחזות לנשמה עמו והוא ענין שלא ימצא באיש מהאישים כי אם בפלא גמור. אמנם כאשר זה הפלא הונח נמצא הנה באמת הגוף הנפרר מזה החבור אין בו צד טומאה כי נתקיים בו וישוב העפר על הארץ כשהיה ועפר בעלמא אינו מקבל טומאה. וכמה נפלא אותו מאמר שאמרו בכתובות (ק"ג:) אמר ר' חייא אותו היום שמת רבי בטלה כהונה. כי הנה לפי שהוא היה קדוש אלהים בכל הדורות ההם עד שאמרו מקדושתו שמעולם לא הכניס ידו תחת אבנטו ובשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו לפני יוצרו ואמר רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה (שם ק"ד.) והרי הוא באמת יצא מכלל ילוד אשה בענינים אלו וכן אמרו ממנו (שם ק"ג.) שנמנע מבוא לביתו כל בי שמשי כדי שלא להוציא לעז על החסידים הראשונים ולזה אמר ר' חייא שאדם כזה בטלה טומא' וטהר' כהונה אצלו כי לא היתה שם טומאה מצד התאחזות הנפש או חלק מחלקיה שיביאו צד טומאה בגופו כמו שאמרנו. וזה ענין מה שנתברר מאד מציאותו במשה רבן של נביאים וזה במה שנתבאר בתורה שלא נתעסק בקבורתו זולתי האל יתע' לבדו כי הוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים וכבר נתבאר בזה ביאור נפלא שלא היתה שם טומאה ואם כן נתבאר שהיה הפרודה השלם כפי מה שתארו החכם. ועל זה הענין יובן בטוב המאמר ההוא שזכרנו מענין שליחות מלאך המות אצל מר"עה. וזה כי הנה האל יתעלה לא שלח אותו להשליטו על נפשו של משה אבל אמר לו לך והבא לי נשמתו וזה כי השבת הרוח והנשמה אל האלהים אשר נתנה א"א כי אם ע"י הפרוד ההוא הנזכר אשר יעשה ע"י מלאך המות שהוא ההעדר הכרוך בעקבי כל מורכב. אמנם השליח טעה בשליחותו כי הוא א"ל תן לי את נשמתך כסבור שהיה מכלל האנשים שהשטן שולט עליהם לסבה שזכרנו ולזה גער בו ושלחו בנזיפה וא"ל במקום שאני יושב אין לך לעמוד והוא האמת הברור כי זה ההעדר המוחלט ומציאות נשמתו הקיים אינה במעמד אחד כלל. הלך מלאך המות והשיב דברים לפני הגבורה כי נצחהו בגבורה מופתית והוא חזר לפרש לו השליחות באומר לך והבא לי נשמתו כלומר זה אמרתי לך לא דבר אחר והוא שיתעסק בפרוד ההוא וממילא תבא אליו הנשמה ומיד הלך ובקשו מצד חבורו כאשר הוא ולא מצא כי לא יכול עמו *והשתדל מצד חלקיו וכו' ר"ל כי חז"ל רצו להורות בזה רק, כי לא בעבור הפסד אחד מהד' יסודות אשר מהם מורכב כל אדם, ולא בעבור הפסד והשחתת הרכבתם הזאת בעצמה, אשר ע"כ שב כל אחד ואחד מהם למקומו הראשון, מת משה כאחד משאר בני אדם, כי באמת היה הוא שולט על כל ד' יסודות אלה, ורק עפ"י ה' ורצונו לבד מת, ועל ידו שב גופו אל מקום נעלם ונסתר מעין כל, והלבישו רעיון זה במעטה משל יקר ונחמד מאוד, באמרם שמלאך המות בא "אל הים" רמז ליסוד המים, "ואל ההרים והגבעות" רמז ליסוד העפר "ואל הגיהינם" רמז ליסוד האש, "ואל מלאכי השרת רמז ליסוד הרוח עפ"י מאמר הכ' "עושה מלאכיו רוחות" שר"ל שגם הרוחות בשם "שלוחי מלאכי ה'" יקראו "ואל ישראל" רומז על ההרכב' האנושית מכל אלה יחד, וכ"א וא' מהם אמר "לא בי הוא, כי הוא שליט וגובר עלי, ורק אלהים הבין דרכו, ר"ל אופן מותו, והוא ידע את מקומו אנה הוא נקבר". והשתדל מצד חלק ו' וד' רבעיו אשר מהם הורכב בנינו אשר יש להעדר לבא מצדם. ועל יסוד המים אמר שהלך אצל הים ושאל עליו משה ראית וא"ל כי מיום שהעביר ישראל בתוכו לא ראהו לומר שהיסוד הזה הנכלל בו אינו תחת רשותו שכבר היה משה מושל עליו ומבטל את טבעו ושלא הכיר ממנו דבר אחר זולת זה. והנה על היסוד העפר אמר שהלך על ההרים והגבעות ושאל עליו לאמר אם יכול לו מצד טבעו והוא השיב שמיום שקבלו ישראל את התורה עליו שאז לא היה משוכני עפר כי הוא עלה אל האלהים ולזה לא נשאר יכולת עליו משם ואילך: אמנם על יסוד האש אמרו שהלך אצל גיהנם שהמפורסם הוא אש יוקדת ולפי שהוא היסוד היותר דק ואשר נראו בו הענינים האלהיים אמר שהוא לא ראהו אבל שכבר שמע שמעו ועכ"פ שהוא אינו תחת רשותו. ועל יסוד הרוח אמר שהלך אצל מלאכי השרת ע"ד שנאמר עושה מלאכיו רוחות (תהילים ק״ד:ד׳.) והם אמרו לו שלא יבקש ענין זה אצל היסודות הפשוטים אבל שיבקש אותו מצד מה שהם נמצאים ממוזגים בהרכבת האדם שכבר ימצא לו עלה ושחיתא יותר קרובה להפריד חלקי חבורו והנה אז בא אצל ישראל כאלו הוא היה מכללם וישלוט על כל אחד מהם והם השיבו אלהים הבין דרכו והוא ידע את מקומו. הנה חכמי ישראל אמרו לו סוד הענין וטעמו כי עם שהוא מכלל המורכבים הנה הפרדתו היתה שלמה באופן שהאל ית' הוא לבדו המתעסק בה והוא הבין דרכה וידע את מקומה כי הוא יתעלה בכבודו ובעצמו גנזו מבלי שהיתה שם צד טומאה והביא נשמתו לחיי העולם הבא והוא מ"ש ויקבור אותו בגי וזו חבה יתירה נודעת לו למשה רבינו על כל אשר היו לפניו ולאחריו. וכבר היה האל ית' עם משה ואליהו ע"ה בזה הענין כמלך שהיו לו באחת הפרזות שם אוהבים חולאים נוטים למות הא' צוה להביאו לעיר קודם שימות כדי לכבדו שם במותו והשני הלך הוא אצלו שם בכבודו ובעצמו ונתעסק בקבורתו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר את השני. כי באמת כאשר היתה מיתתו הפרדה נפלאה על פי ה' כמו שאמרנו כן היה ענין קבורתו דבר נפלא אשר לא נודע עד היום ההוא טעם הקבורה האמתי כמו שכתבנו אצל קבורת האבות שער כ"ב והיותר נכון כי מאמר עד היום הזה דוקא שעדיין הדבר נעלם ונסתר מאד והכוונה שלא נעלם מקום קברו לבד אלא גם ענין קבורתו וסודה כי קבר וקבורה אינם שוים בענין כמו שחשבו הרא"בע והר"לבג ז"ל לפי מה שכתבו במצבת קבורת רחל וכאשר זכרנו שם. וצריך שנדע כי העלם קברו של משה ושלא נודע מקומו אין לא חשבוהו חז"ל למעלה אצלו אדרבא חשבוה לגרעון מה שאמרו בפרשת שיטים במדרש רבה (פ"כ) ובתנחומא (פ' בלק) זה לשונם ולפי שנתעצל לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן אתה למד שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה עד כאן. וכבר דברנו שם מטעם זאת העצלה וענינה ועתה אין הכוונה רק למה שיראה שהם זכרם לברכה ראו שכבר תהיה לו למעלה וכבוד אם היה קבר איש האלהים נכר ונודע לכל כי מעשה אלהים הוא אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד ולמה שנתעצל במעשה זמרי וקדמו פנחס נענש בזה כי כמו שלא נתפרסם ולא הראה עצמו במעשה ההוא כן לא נראתה קבורתו ולא נודע מקומו איו ואם יראנה שום אדם נעלמה ממנו לשעתו כמו שנראה מפשט המאמר שזכרנו ראשונה. אמנם אני חושב שבכלל דבריהם אלו כוונו להורות על ענין ההסתר וההעלם שבא בענין קבורתו וזה שהזקנים הללו כשבאו לחקור היכן הוא קבורתו מי שבקשו ליחס לו המעלה הגמורה מכל הצדדים מצאו כנגדם מה שרואים אותו למטה במה שנעלם קברו עד שלא נודע מקומו אצל מציאותו אמנם מי שיבקשו ליחס לו המטה ראו כנגדם מה שראו איתה למעלה מכל בני האדם במה שכן הושלמה אצלו ההפרדה עד שנתעסק בגופו האל הקדוש בקדושתו המעיד על טהרת מיתתו מכל אשר לפניו ולאחריו עד שנחלקו לחצאין ונמנו וגמרו שא"א שלא הוסכמו בו שני הענינים ושהמיחסים לו המעלה יודו בצד המטה והמיחסים המטה יודו בהכרח שהוא למעלה והיא עצמו טבע הדבר המסופק אשר עליו אמרו לכך. נאמר ולא ידע איש את קבורתו יורו כי לענין הספק ההוא ולהעלם ענינו נאמר כן לא לבד להעלם קברו. והנה נתבאר מה שרצינו ביאורו בענין זאת השאלה החזקה וביאור אלו המאמרים אשר יאות הקדמתם לביאור זה החלק המספר סלוקו של משה אדוננו אל מעון קדשו כפי קבלתנו הנאמנ'. וכבר דבר הרב המורה בזה הספק בפרק ההצלחה והתירו במה שאמר שתיבת לקיחה הנאמרת באליהו ז"ל היה כעין הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה (יחזקאל כ״ד:ט״ז) וכמוהו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד) כי ההפרדה השלמה היא הכרחית לשלמות ההצלחה הנפשיית כמו שאמרנו. ומה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ו.) אליהו לא מת רצו *שהיה שלם מחיות וכו' ר"ל שכבר השלים החיים פה בעולם הארציי אשר אינם אמיתיים כי המות דבוק ואחוז בהם ובא לחיי העולם הנצחיי האמיתיים שאין בהם עוד שום מיתה ולפי"ז לא יסתור מאמרם זה "אליהו לא מת" למה שכתב עד עתה, אך דעת חז"ל, שהבדילו בין אליהו והדומים לו לשאר צדיקים, נראה שאינה כן כי אם שאף שכל שאר הצדיקים קרואים ג"כ, "חיים במיתתן, נשגבה בכל זאת מעלת אליהו והדומים לו עוד יותר ממעלתם. שהיה שלם מחיות העולם שהיה בו דומה כמת אל עולם החיות אשר אין בו מות שכך אמרו בישי אבי דוד וכלאב (ב"ב י"ז.) וזולתם והנה לפי זה הפי' בטל זה המחלקת אלא שאין דעת חז"ל נוחה הימנו ודאי שאם כן מאי שנא אלו והלא כל הצדיקים במיתתם קרויין חיים ועל כל פנים יש להודות כי הנה אליהו ז"ל נתאוה למקום פטירתו של משה רבו כי המקום אשר שלחו ה' להעלותו בסערה השמים שם חלקת מחוקק ספון כמו שכתבנו על ענין אותו שליחות לצורך הנבואה בפרשת הסנה שער ל"ה וזו ראיה עצומה למעלתו עליו בלי ספק ואחר שדברנו זה השיטור נבא אל ביאור הפרשה הזאת שהיא סיום התורה האלהית ויהיה מה שיאמר בה גם כן מסכים ונאות למה שיחייבהו השכל כמעלתו וכפי מה שרצוהו חז"ל בה שהוא דבר הלמד מענינו:
"And Moses went up from the plains of Moab unto mount Nebo" etc. "And the LORD showed him all the land" etc.
Однако мне кажется, что вот Шломо в своей мудрости постарался разъяснить эти вещи и их разрешение; и это — тем, что он завершил слова частей своих исследований о сущности человека и о всяком деле человека и его назначении в книге «Коэлет» и сказал: «и возвратится прах в землю, как был, а дух возвратится к Б-гу, Который дал его» (Коэлет 12). Он указал там, что цель человека и конец его совершенства — в том, что в час его конца отделятся эти две его части одна от другой полным отделением, каждая сама по себе, без оставления от одной из них какой-либо остаточности у другой; не то чтобы был возможен какой-либо человек в мире, который жил бы и не увидел бы смерти, даже самый превосходный из людей, как мы хорошо написали это дело в постановлении о «Мей Мерива» в Штар, парша «Идраш» оттуда.

Однако то, что сказал мудрец о его отделении, — ему завершится это, когда он будет на пределе добра, будучи в жизни своей жизнью до того, что его душа не смешается и не свяжется с качествами его материи и её низостями, чтобы вовсе укрепиться в них; и если он склонится к ней в чём-то — со стороны того, что он будет стараться, чтобы они были отделены и разделены в час запечатывания, так что в конце «возвратится прах в землю, как был» без душевной примеси, «а дух возвратится к Б-гу, Который дал его» без телесной примеси; и как сказали: «Отдай Ему так, как Он дал тебе» (Шаббат 152). И потому он присоединил и сказал: «суета сует, сказал Коэлет, всё — суета», — чтобы сказать, что уже падёт половина числа «сует», упомянутых в первом стихе, на слова того исследования в начале книги, где он сказал: «суета сует, сказал Коэлет», — ибо там он имел в виду вопросы, которые со стороны души и которые со стороны материи; а теперь он сказал, что вопросы материи остались лишь в суете, потому что она не создана иначе как служить разуму, а разум возвратится к источнику своего достоинства. И мы уже хорошо разъяснили это в толковании той свитка, хвала Б-гу, и также упомянули это у «и вдунул в ноздри его дыхание жизни», Шаар 7.

Однако это дело отделения таким образом очень трудно для людей: ведь у всех людей есть у их души большая склонность к их материи, в том что они постоянно заняты делами материи и всяким делом её силы и мощи, — до того, что их душа связывается и отдаётся в их руки для всякой работы — работы и идолопоклонства; и трудно ей, и так сладко её нёбу и прямо её глазам, что она любит её любовью великой — в их жизни и в их смерти не разлучились, ибо та телесная сила — это сатан, это йецер hа-ра, властвующий над ней, и она схвачена с ним; и остаются у него от неё злые и испорченные вещи, тянущиеся от неё к границе, поднимающиеся и опускающиеся в ней, — и это они, духи нечистоты, о которых сказали, что они находятся у мёртвых (Бамидбар Рабба, гл. 19). И потому сказали, что душа злодеев трудна для выхода, как шерсть, зацепившаяся за один из колючек (Брахот 8), как придёт в стихе «и умер там Моше». А поскольку все люди целиком — из этого рода, постановила Тора тяжёлую нечистоту на всех мёртвых: ибо в истине тяжёлая нечистота в трупах не тянется иначе как со стороны этой души и её порчи, как разъяснено в разделе о «Пара адума», Шаар 79, — ибо не исполнилось в них «и возвратится прах…». Но остаются у тела злые вещи, вредящие и оскверняющие, ибо поэтому душа поднимается и опускается у него все двенадцать месяцев; и из этого рода — смерть, упоминаемая относительно души во всяком месте, и у того, кто умножает, и у того, кто уменьшает.

Однако уже находились — немногие и в редкости — люди-образцы, как мы сказали, у которых у души с их материей не было того смешения и связи, но их материя следовала за разумом во всех их делах; но они не были спасены от некоторого наклона в какой-то мере из мер и какого-то свойства из свойств. И такие люди в час их отделения, если не одолеет рука их материи, чтобы потянуть душу за собой к своему месту, как у первых, — всё же и чистота их души не будет достаточна, чтобы одолеть материю и совлечься с неё полностью; но останутся ещё лёгкие и слабые вещи от неё, и прилепятся к душе и поднимутся с ней, и она будет там в известной преграде, пока не совлечётся там с неё полным совлечением, как иначе невозможно; как написал Радак ז"ל здесь, что в огненном круге сгорели одежды Элиягу ז"ל и истлела вся его плоть и кость, а дух возвратился к Б-гу, Который дал его.

Но лучше этого и этого — у кого совершилось полное чистое отделение: он поднимается к месту своего пребывания без всякой примеси и прилепления к чему-либо, что задерживает его подъём и возвращение к своему Б-жественному месту; а прах — в землю, как был, без всякого сцепления души с ним. И это — вещь, которая не найдётся ни в каком из людей, кроме как в совершенном чуде. Однако когда это чудо положено и найдено, — тогда в истине тело, распадающееся от этого соединения, не имеет стороны нечистоты, ибо исполнилось в нём «и возвратится прах в землю, как был», а просто прах не принимает нечистоту. И как удивительно то высказывание, что сказали в Ктубот (103:): «сказал רבי Хия: в тот день, когда умер Раби, прекратилось священство». Ведь поскольку он был свят Б-га во всех тех поколениях, до того что сказали: из его святости — что никогда не вводил руку под свой пояс; и в час своей кончины поднял десять своих пальцев перед своим Создателем и сказал: «Владыка мира! открыто и известно Тебе, что я не насладился даже малым пальцем» (там 104:), — вот он в истине вышел из общего «рождённого женщиной» в этих вопросах. И так же сказали о нём (там 103:), что он воздерживался от входа в свой дом каждый вечер субботы, чтобы не вывести дурной молвы о первых хасидах. И потому сказал ר' חייא, что у такого человека прекратилась нечистота и чистота священства относительно него, ибо там не было нечистоты со стороны сцепления души или части её частей, которые принесли бы сторону нечистоты в его теле, как мы сказали.

И это — вещь, что очень прояснилась в своём существовании у Моше, учителя нашего, главы пророков; и это — тем, что выяснилось в Торе: не занимался его погребением никто, кроме Б-га, да будет Он превознесён, одного, ибо Он чист и свят, и служители Его чисты и святы. И уже разъяснено в этом разъяснением удивительным, что там не было нечистоты; и если так, выяснилось, что у него было полное отделение, как описал мудрец.

И в этом смысле хорошо будет понято то высказывание, которое мы упомянули, о послании ангела смерти к מר"עה. Ибо вот Всевышний не послал его, чтобы дать ему власть над душой Моше, но сказал ему: «иди и принеси Мне его душу». Ибо возвращение духа и души к Б-гу, Который дал её, невозможно иначе как посредством того отделения, упомянутого, которое совершается ангелом смерти, который есть отсутствие, связанное по пятам всякого составного. Однако посланец ошибся в своём послании, ибо сказал ему: «дай мне твою душу», полагая, что он из числа людей, над которыми властвует сатан по причине, которую мы упомянули; и потому он прикрикнул на него и отослал его с выговором и сказал ему: «в месте, где я сижу, тебе нельзя стоять». И это ясная истина: ибо это абсолютное отсутствие и существование его постоянной души вовсе не в одном положении. Пошёл ангел смерти и возвратил слова перед Гвурой, что он победил его мфитной (чудесной) силой; и Он снова разъяснил ему послание, говоря: «иди и принеси Мне его душу», то есть — это я сказал тебе, не другое, — чтобы он занялся тем отделением, и само собой придёт к Нему душа. И тотчас пошёл и искал его со стороны его соединения, как он есть, и не нашёл, ибо не мог с ним.

*И постарался со стороны его частей וכו' то есть наши мудрецы хотели этим указать лишь, что не из‑за порчи одного из четырёх יסודות (оснований), из которых составлен всякий человек, и не из‑за порчи и разрушения самой этой их смеси, из‑за чего каждое и каждое из них возвращается к своему первому месту, умер Моше, как один из прочих людей; ибо в истине он властвовал над всеми этими четырьмя основаниями, и лишь по слову Всевышнего и Его воле умер; и через Него возвратилось его тело в место скрытое и сокрытое от глаз всех. И они облекли эту мысль в покров дорогой и весьма приятной притчи, говоря, что ангел смерти пришёл «к морю» — намёк на יסוד воды; «и к горам и холмам» — намёк на יסוד праха; «и к Геhинному» — намёк на יסוד огня; «и к ангелам-служителям» — намёк на יסוד духа по сказанному в Писании: «делающий ангелов Своих — רוחות (рухот)» (Теhилим 104:4), то есть что и רוחות (рухот) именуются «посланцами, ангелами Всевышнего»; «и к Израилю» — намёк на человеческую смесь из всех их вместе. И каждое и каждое из них сказало: «не во мне он, ибо он властвует и побеждает меня; и только Б-г понял его путь», то есть образ его смерти, «и Он знает его место, где он похоронен». И он постарался со стороны шестой части и четырёх его четвертей, из которых составлено наше строение, откуда отсутствие может прийти со их стороны.

И о יסוד воды сказал, что пошёл к морю и спросил о нём: «Моше видел?» И ответило ему, что с того дня, как он провёл Израиль внутри него, не видело его, — сказать, что это основание, заключённое в нём, не под его властью: уже властвовал над ним Моше и отменял его природу, и не узнало от него ничего иного, кроме этого. А о יסוד праха сказал, что пошёл к горам и холмам и спросил о нём, говоря, может ли он ему со стороны его природы; и он ответил, что с того дня, как Израиль принял на нём Тора, — тогда он уже не был из жителей праха, ибо он поднялся к Б-гу, — и потому не осталось с тех пор над ним власти.

А о יסוד огня сказали, что пошёл к Геhинному, о котором общеизвестно, что это пылающий огонь; и поскольку он — основание наиболее тонкое и в котором были видны Б-жественные вещи, сказал, что он не видел его, но уже слышал слух о нём, и во всяком случае — он не под его властью. А о יסוד духа сказал, что пошёл к ангелам-служителям — по сказанному: «делающий ангелов Своих — רוחות» (Теhилим 104:4), — и они сказали ему, чтобы он не искал это дело у простых оснований, но чтобы искал его со стороны того, что они находятся смешанными в составе человека, ибо там может найтись причина и порча, более близкая к разделению частей его соединения. И вот тогда он пришёл к Израилю, как будто он был из их числа, и будет властвовать над каждым из них, — и они ответили: «Б-г понял его путь, и Он знает его место». Вот мудрецы Израиля сказали ему тайну дела и его причину: что, хотя он из числа составных, отделение его было полным так, что Всевышний один занимался им; «Он понял его путь и знал его место» — ибо Он, да будет Он превознесён, в Своей славе и Сам сокрыл его без того, чтобы там была сторона нечистоты, и привёл его душу к жизни мира грядущего; и это сказанное: «и похоронил его в долине», — и это особая любовь, известная Моше, учителю нашему, более всех, кто был до него и после него.

И уже был Всевышний с Моше и Элиягу ע"ה в этом деле, как царь, у которого в одном из пригородов были там любимцы, больные, склоняющиеся к смерти: одному приказал привести его в город прежде чем умрёт, чтобы почтить его там в его смерти; а к другому он пошёл туда сам, в своей славе и лично, и занялся его погребением. Кому захочет царь оказать большую честь — второму. Ибо в истине, как его смерть была удивительным отделением по слову Всевышнего, как мы сказали, так и дело его погребения — удивительная вещь, и до того дня не был известен истинный смысл погребения, как мы написали у погребения праотцов, Шаар 22. И наиболее верно, что выражение «до сего дня» — именно: что ещё дело весьма скрыто и сокрыто; и намерение — что скрыто не только место его могилы, но также само дело его погребения и его тайна, ибо «могила» и «погребение» не равны по смыслу, как думали ראב"ע и הר"לבג ז"ל по тому, что они написали о памятном камне погребения Рахели, и как мы упомянули там.

И нужно нам знать, что сокрытие могилы Моше и то, что не было известно его место, не сочли חז"ל достоинством для него; напротив, сочли это недостатком — как сказали в паршат «Шитим» в Мидраш Рабба (гл. 20) и в Танхума (парша «Балак») — таков их язык: «И потому что он замедлил — не узнал ни один человек его погребения; чтобы научить тебя, что должен человек быть дерзок как тигр, лёгок как орёл, быстр как олень и силён как лев, чтобы делать волю своего Создателя. Отсюда ты учишь, что Он строг с праведниками на толщину волоса». До сих пор. И мы уже говорили там о причине этого промедления и его сути; а теперь намерение лишь в том, что кажется: они, благословенна их память, увидели, что было бы ему достоинством и почётом, если бы могила человека Б-га была признана и известна всем, ибо это дело Б-га — к нему народы будут обращаться, и покой его был бы славой. А из-за того, что он замедлил в деле Зимри и опередил его Пинхас, он был наказан этим: ибо как он не прославился и не показал себя в том деле, так не явилось его погребение и не было известно его место — где; и если увидит его какой-либо человек — скроется от него на тот час, как видно из простого смысла высказывания, которое мы упомянули прежде.

Однако я думаю, что в общем их слов в этом они имели в виду указать на дело сокрытия и утаения, пришедшее в вопросе его погребения: что эти старцы, когда пришли исследовать, где его погребение, — те, кто стремились приписать ему совершенное достоинство со всех сторон, нашли напротив себя то, что видят как низкое в том, что сокрыта его могила так, что не было известно его место при его существовании; однако те, кто стремились приписать ему низость, увидели напротив себя то, что видели с ним как высшее из всех людей — в том, что у него завершилось отделение до того, что занялся его телом Б-г святой, в Своей קדושה, свидетельствующей о чистоте его смерти более всех, кто был до него и после него. И потому они разделились пополам и сосчитали и решили, что невозможно, чтобы не соединились в нём оба дела: чтобы приписывающие ему достоинство признали сторону низкого, а приписывающие низкое признали по необходимости, что он высок, — и это сама природа сомнительной вещи, о которой сказали «потому». Сказанное: «и не знал человек его погребения» — укажет, что относительно того сомнения и сокрытия его смысла сказано так, не только для сокрытия его могилы.

И вот выяснилось то, что мы хотели выяснить в деле этого сильного вопроса и объяснения этих высказываний, которые уместно предварить для объяснения этой части, рассказывающей об отшествии Моше, господина нашего, к обители Его святости согласно нашей верной традиции.

И уже говорил рав Море в этом сомнении в главе об успехе и разрешил его тем, что сказал: слово «взятие», сказанное об Элиягу ז"ל, было подобно «вот, Я беру у тебя в язве усладу твоих глаз» (Йехезкель 24:16), и подобно этому «ибо взял его Б-г» (Берешит 5:24), — ибо полное отделение необходимо для совершенства душевного успеха, как мы сказали. А то, что сказали ז"ל (Моэд Катан 26): «Элиягу не умер», — хотели,

*«что был завершён от жизни וכו' то есть что он уже завершил жизнь здесь, в земном мире, которая не истинна, ибо смерть прилеплена и схвачена в ней, и пришёл к жизни мира вечного, истинного, где уже нет никакой смерти. И потому по этому объяснению не будет противоречить их высказывание «Элиягу не умер» тому, что написал до сего. Но мнение חז"ל, что они различили между Элиягу и подобными ему и прочими праведниками, кажется, не таково, но что, хотя все прочие праведники также называются «живыми в своей смерти», всё же возвышена была степень Элиягу и подобных ему ещё более, чем их степень: что был завершён от жизни мира, в котором он был подобен мёртвому, к миру жизни, в котором нет смерти; как сказали о Ишае, отце Давида, и Килаве (Бава Батра 17) и других». И вот по этому объяснению исчезает этот спор, но мнение חז"ל не согласно с ним: ибо если так — чем отличаются эти? Ведь все праведники в своей смерти называются живыми.

И во всяком случае следует признать, что вот Элиягу ז"ל возжелал места кончины Моше, учителя своего, ибо место, куда послал его Всевышний поднять его в буре к небесам, — там «часть законодателя сокрыта», как мы писали о смысле того послания для нужды пророчества в разделе о «Сне», Шаар 35; и это — могучее доказательство его превосходства над ним, без сомнения. И после того, как мы сказали это отступление, придём к объяснению этого раздела, который есть завершение Б-жественной Торы; и то, что будет сказано в нём, также будет согласовано и уместно с тем, что обязывает разум, согласно его достоинству и согласно тому, что хотели חז"ל в нём, ибо это — вещь, выводимая из её содержания.

ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו וגו' ויראהו יי' את כל הארץ וגו'
G'd showed Moses the whole land of Gilead etc. and said: "This is the land...you have seen it with your eyes, but you will not cross over into it." (Deut 34,4) If this was intended as a consolation, why did G'd arouse Moses' grief at not having realised what he had been allowed to view? Our sages, who were keenly aware of this, interpreted the first verse in the chapter, i.e. "vaya-al, he ascended, as emphasizing that Moses, as distinct from other mortals, always ascended. Jewish history knows of many ascents and descents. The statement describing Moses as being shown the land, must be understood as a vision into time, into the future, not as a vision into space.
И взошёл Моше с равнин Моава на гору Нево и т.д. И показал ему Господь всю землю и т.д.
קשה הוא שיובן זה הענין כפשוטו לבד שיעלהו להראות את כל הארץ כלליה ופרטיה ולסוף יאמר לו הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל. בעי לנחומי צעורי קא מצער ליה. וכבר התעוררו חז"ל לזה ואמרו (ספרי פ' הברכה) ויעל משה עליה היא למשה ואין ירידה למשה לומר שאין ראוי שיובן מהספור דבר שיראה ממנו אצלו רק מעלה וכבוד ומזה דרשו (ספרי שם) כל הראיות ההן לשבח. מערבות מואב מלמד שהראהו שלשלת של מלכים הראויה לעמוד מרות המואביה. אל הר נבו ראש הפסגה מה פסגה זו וכו'. אשר על פני ירחו מלמד שהראהו שלשלת ארץ ישראל מיושבת על שלותה וחזר והראהו מציקים המחזיקים בה. את הגלעד מלמד שהראהו בית המקדש מיושב בשלותו וחזר והראהו וכו'. וכן עד דן וגו' ואת כל נפתלי בכלן אמרו שהראהו הענינים המיוחדים אשר היו אחרי כן בשבטים בחלקיהם ובארצותם ביישובן ובקומתן. ואמרו עד הים האחרון אל תהי קורא עד הים האחרון אלא עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם מיום שנברא עד תחיית המתים. ואמרו בקעת ירחו מלמד שהראהו גוג וכל המונו שעתידין ליפול בבקעת ירחו. עיר התמרים מלמד שהראהו גן עדן וצדיקים שבה שמשולים כתמרים וכן הוא אומר צדיק כתמר יפרח (תהילים צ״ב:י״ג). עד צוער אלו מצוקי ישראל וכו':
"You will not cross over into it," means it is impossible for one lifetime to span the untold generations that G'd showed the mind's eye of Moses.
Трудно понимать это буквально — что Он возвёл его, чтобы показать ему всю Землю в общих чертах и в подробностях, а в конце скажет ему: «Вот, ты видишь глазами своими, а туда не войдёшь». Хотел утешить — а причиняет страдание. И уже мудрецы, благословенна их память, обратили внимание на это и сказали (Сифрей, глава «Вэзот а-браха»): «И взошёл Моше» — это восхождение для Моше, а не нисхождение для Моше. То есть не подобает понимать из этого повествования что-либо, от чего бы ему происходила лишь честь и величие. И из этого истолковали (Сифрей, там же), что все эти видения — к славе. «Степи Моава» — это учит, что Он показал ему цепочку царей, которым суждено произойти от Рут-моавитянки. «На гору Нево, на вершину Писги» — что за Писга эта, и далее. «Которая напротив Иерихо» — это учит, что Он показал ему цепочку Земли Израиля заселённой, в благоденствии её, а затем показал ему притеснителей, удерживающих её. «Гилад» — это учит, что Он показал ему Храм, заселённый в благоденствии его, а затем показал ему и далее. И так же «до Дана» и далее, и «всего Нафтали» — обо всех сказали, что Он показал ему события, которые впоследствии произошли с коленами на их уделах и в их землях — при заселении и при разрушении. И сказали: «До моря последнего» — не читай "до моря последнего", а "до дня последнего". Это учит, что Он показал ему весь мир от дня сотворения его до воскрешения мёртвых. И сказали: «Долина Иерихо» — это учит, что Он показал ему Гога и всё полчище его, которым суждено пасть в долине Иерихо. «Город пальм» — это учит, что Он показал ему Райский сад и праведников в нём, которые уподоблены пальмам, как сказано: «Праведник, как пальма, расцветёт» (Теилим 92:13). «До Цоара» — это притеснения Израиля и далее.
הנה שיחסו אל המאמרים האלה הענינים הראויים שיודעו לו מפיו יתע' בעת ההיא הנבחר אם מהטובות המוכנות לישראל ואם מהצרות אשר על כלן יתכן שיאמר לו הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור כי אין כח בבן אדם להגיע עד סוף כל הדורות ההם כלומר אם שא"א לך לעבור אל קצה זמנים ארוכים בהם כבר הראיתיך נוראות בטרם יהיו. *קרוב הוא וכו', הרב ז"ל משתדל להראות, כי כמו שאחז"ל שכל המלות הנזכרות בכתוב זה מורות מלבד הוראתן הפשוטית, גם על כל הענינים העתידים להיות, אשר הראה ג"כ הי"ת למשה, כן רומזות לפי דעתו גם על מדרגות שלימותו המוסרית אשר עלה עליהן משה בזה אחר זה, כי "מערבות מואב" ר"ל מהשלימות הנקנה לו מלידה ומבטן עפ"י טבעו הנמשך אחר מהות וטבע אבותיו הישרים והתמימים [כנודע שרוב בני אדם ידמו באיכות טבעם ומהותם אל אבותיהם,] עלה "אל הר נבו, אשר על פני יריחו" ר"ל שהגיע אל מדרגת הנבואה והשגת הנמצאים הרוחניים "והגלעד עד דן" רומזים שנתגלו לו מה שנועד להיות בזמן העתיד ואופן משפטי הי"ת איך ינהיג את התבל לתת לכל איש ואיש כדרכיו וכפרי מעלליו. "ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה "ר"ל כי נתגלה לו ג"כ איך ישפיע ה' מעללי הנפתלים המעותים ארחותם, ומעללי האנשים אשר יפרו וירבו רק בתאות העולם ומנשים ושוכחים בעבור זה עניני נפשם, ואשרם המוסרי "ואת ארץ יהודה עד הים האחרון" ר"ל כי הראה לו גם שכר האנשים השבים מדרכיהם ומודים על פשעיהם וכי גם אם ישובו רק ביום האחרון לחייהם הארציים, יקחו בכל זאת חלקם הצפון להם בעולם הנצחיי, "ואת הנגב וכו"' רומז כי השיג בחכמתו איכות ומהות העולם התחתון אשר הוא חסר כל טוב עצמיי, אשר אין לו מים להשקות צמחיו, והעולם התיכון שהוא עולם הגלגלים, אשר הוא כארץ הככר בין ארץ הנגב וצחיח סלע, ובין הבקעה שהיא לרגלי ההר הלחה תמיד מהמים היורדים מן ההרים, ואחרי שעין הרואה יוכל לראות אותה מכל סביביה מבלי הפסק הרים וגבעות, דומה תמונתה לעיגול כעולם הגלגלים שהם ג"כ גשמים עגולים "עד בקעת יריחו" ר"ל שהעולם התיכון הזה מתנועע ע"י השכלים הנבדלים, שהם בעולם הרוחני הנקרא ד"מ בשם "עיר התמרים", כי הם ואף כי הי"ת שהוא סבתם הראשונה נעלים ונשגבים על כל שאר הנמצאים זולתם, כתמרים הרמים והנשאים הנעלים על כל שאר עצי היער, "עד צוער" רומז כי מן השגת עולם השכלים הזה, הלוא אך מצער היא לבוא גם עד תכונת השגת הי"ת שהוא העליון על כל, ואחר שזכר הכ' כל אלה ההשגות היקרות, אשר השיג משה בחייו עד שבא לקץ השלימות האפשרית כפי יכלתו האנושית, אמר "וימת וכו' על פי ה'," אשר אמחז"ל עליו "שמת בנשיקה" ר"ל בדיבוק אלהי היותר אפשרי לאדם. וקרוב הוא בעיני שיהיו נדרשים הגבולים האלו על מעלותיו השכליות והרוחניות אשר דרך בהם מיום היותו עד עלותו אל המקום ההוא ואמר שעלה משה בתחלת ענינו מערבות מואב הוא השלמות האנושי אשר תוכן אליו מצד תולדתו ומיחס אביו. אל הר נבו הוא רום מדרגת הנבואה. אשר על פני ירחו הוא השגת הנמצאים הרוחניים ומזה זכה שהראהו הש"י את גנזיו וגנזכיו וסודות המציאות וסדריו כענין מה שנאמר ומשה עלה אל האלהם ויקרא אליו ה' כאשר פירשנו שם. והגלעד שהיו גלי העתידות צפויים לפניו. עד דן סודות משפטי השם ית' כי על זה אמרו ז"ל (ברכות ז'.) שנתכוון באומרו הודיעני נא את דרכיך. ואת כל נפתלי משפט המתעקשים בארחותם. ואת ארץ אפרים ומנשה ענין אותם שפרים ורבים בתאוות העולם ושוכחין עסקי נפשם. ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון שכר השבים ומודים על מעשיהם שיש להם תקוה. עד הים האחרון כמו שאמר ושוב יום אחד לפני מיתתך (אבות פ"ב). כי מכל אלו הענינים השיג אמתת מה שאפשר להשיג. ואח"כ אמר שהשיג אמתת שלשה מדרגות הנמצאים. והגנב הוא העולם התחתון המנוגב מכל טוב עצמיי וכמו שאמר אהה אבי כי ארץ הנגב נתתני (יהושע ט״ו:י״ט) ואת הככר הוא העולם האמצעי כמו שארץ הככר היא אמצעית בין הלחה והיבשה גם שהוא סגלגל ועגול כמוהו למראית העין. וכמו כן הוא עולם הגלגלים. ואמר עד בקעת ירחו למה שהעולם האמצעי הזה הוא מתנועע ע"י המניעים הרוחניים. עיר התמרים הוא העולם העליון שנתדמה במדרגותיו מעלות ועלולים עד הסבה הראשונה ית' שמו כמו שכתבנו בצורת הלולב שער ס"ז פ"ז. עד צוער כי מן הגרול ההוא הלא מצער הוא וקרוב אל ההשגה האלהית כי הם קרובים אליו היושבים ראשונה במלכות. וכאשר הגיעה השגתו לשם בענין היותר נאות שבאפשרות במין האנושי אמר עד כאן הוא מה שיעדתי לאבות מההצלחה הרוחנית למי שיהיה ראוי לה מבניהם הראיתיך בעיניך וכבר הגעת לתכלית מה שאפשר להגיע ילוד אשה. ושמה כלומר למה שתשוטט מחשבתך להשיג עוד מזה לא תעבור בעודך באלו החיים והוא מה שאמרת לך ביום המעשה ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך עד עברי והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו (שמות ל״ג:כ״ב-כ״ג) וגם אחרי המות יש מקום מוגבל שא"א אפילו למלאכים לעבור אליו וכמו שאמרו חז"ל כי לא יראני האדם וחי אפילו המלאכים שהם חיים לעולם. והנה אחר שזכר כל עניני ההשגות האלה למיניהם אשר דרך כל ימיו אל השגתם ובקצו הגיע אל שלמותם כנזכר אמר וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' וכי לא שלט בו המלאך המשחית כלל כמו שאמרנו ראשונה והוא ע"ה היה אב לכל שמתו בנשיקה והוא הדבקות האלהי בתכלית החשק והאהבה אשר עליו נאמר בספר הידידות ישקני מנשיקות פיהו (שיר השירים א׳:ב׳) והוא תכלית העריבות והעונג אשר אין לו קץ.
Verses 4-8 do not appear in the order in which one would have expected them. If we were to write this paragraph, we would write verses 5-7-6-8 in that order. The verse giving Moses' age at death immediately prior to the verse reporting Israel as mourning him, indicates that Moses died while in full possession of his youthful vigour. Therefore, the people concluded that Moses' departure from the scene was meant as a punishment for them, since they would henceforth be deprived of his leadership. We find a very similar description in Samuel II chapter thirty five, when the death of Avner is recorded. There too, the people felt that his death was a punishment for them. Our sages have expressed the idea on several occasions that Moses' departure was even a cause for "grief" in the celestial regions, since Moses could no longer be active on behalf of programs of Divine origin. The important factor for all who suffer a bereavement to keep in mind is, that the departed has joined the ranks of those enjoying eternal life. This is the reason we celebrate Simchat Torah on the day when Moses achieved that status. Completion of the Torah was the completion of Moses' lifework. (see chapter 82 re Moses' merit vis a vis other prophets)
Вот что он приписал этим изречениям: те вещи, которые подобает, чтобы он узнал из Его, да будет Он возвышен, уст в тот избранный час — будь то из благ, приготовленных для Израиля, или из бедствий; о всех них возможно, что Он скажет ему: «Я показал тебе твоими глазами, а туда не перейдёшь», ибо нет силы в сыне человеческом достигнуть до конца всех тех поколений. То есть: если тебе невозможно перейти к краю долгих времён, в которых Я уже показал тебе грозные вещи прежде, чем они будут.

«Близок он и т. д.» — рав, ז"ל, старается показать, что, подобно тому как наши мудрецы, ז"ל, сказали: все слова, упомянутые в этом стихе, помимо своего простого смысла, указывают также и на все будущие события, которые Всевышний показал также и Моше, — так, по его мнению, они намекают и на ступени его нравственного совершенства, на которые Моше поднимался одна за другой: ибо «равнины Моава» — то есть совершенство, приобретённое ему от рождения и из чрева по его природе, тянущейся за сущностью и природой его прямых и непорочных отцов (как известно, что большинство людей уподобляются в качестве своей природы и своей сущности своим отцам) — поднялся «на гору Нево, которая напротив Йерихо», то есть достиг ступени пророчества и постижения духовных сущностей; «и Гилад до Дана» намекают, что ему открылись то, что предназначено быть в будущем времени, и образ судов Всевышнего — как Он будет вести вселенную, чтобы дать каждому и каждому по его путям и по плоду его деяний. «И весь Нафтали, и землю Эфраима и Менаше» — то есть ему открылось также, как повлияет Г‑сподь на деяния извивающихся, искривляющих свои стези, и на деяния людей, которые будут плодиться и размножаться лишь в вожделениях мира и в женщинах и забывать из‑за этого дела своей души, — и их нравственное счастье. «И землю Йеуды до последнего моря» — то есть Он показал ему также награду людей, возвращающихся с путей своих и признающих свои проступки, и что даже если они вернутся лишь в последний день своей земной жизни, всё же возьмут свою долю, сокрытую для них в мире вечном. «И Негев и т. д.» намекает, что он постиг своей мудростью качество и сущность нижнего мира, который лишён всякого собственного блага, у которого нет воды напоить свои растения, — и средний мир, который есть мир сфер, который подобен земле округа между землёй Негева и сухостью скалы и между долиной, что у подножия горы, всегда влажной от вод, нисходящих с гор; и, поскольку глаз видящего может видеть её со всех сторон без преграды гор и холмов, образ её подобен кругу, как мир сфер, которые также — круглые тела. «До долины Йерихо» — то есть этот средний мир движется посредством отделённых разумов, которые в духовном мире, называемом, по подобию, именем «город пальм», ибо они — а также Всевышний, который есть их первая причина, — возвышенны и вознесённы над всеми прочими сущими, кроме них, как высокие и вознесённые пальмы, возвышающиеся над всеми прочими деревьями леса. «До Цоара» намекает, что от постижения этого мира разумов — ведь лишь немного (מצער) — прийти также и до качества постижения Всевышнего, который превыше всего. И после того как Писание упомянуло все эти драгоценные постижения, которых Моше достиг в своей жизни, пока не пришёл к пределу возможного совершенства по своей человеческой способности, сказало: «И умер… по слову Г‑спода», о чём наши мудрецы, ז"ל, сказали: «умер поцелуем», то есть в Божественном прилеплении, насколько это возможно для человека.

И близко мне, что эти границы будут истолкованы о его умственных и духовных достоинствах, которыми он проходил со дня своего бытия до восхождения на то место. И сказал: поднялся Моше в начале своего дела с равнин Моава — это человеческое совершенство, устроенное ему со стороны его рождения и от родства его отца. «На гору Нево» — это высота ступени пророчества. «Которая напротив Йерихо» — это постижение духовных сущностей. И этим удостоился, что Всевышний показал ему Свои сокровища и сокровищницы и тайны бытия и его порядки, подобно тому, что сказано: «И поднялся Моше к Богу, и воззвал к нему Г‑сподь», как мы истолковали там. «И Гилад» — что волны будущего были предвидимы перед ним. «До Дана» — тайны судов Имени, да будет Он возвышен, ибо о том сказали, ז"ל (Брахот 7), что он имел в виду, говоря: «Дай мне знать, прошу, пути Твои». «И весь Нафтали» — суд извивающихся в своих путях. «И землю Эфраима и Менаше» — дело тех, кто плодится и размножается в вожделениях мира и забывает занятия своей души. «И всю землю Йеуды до последнего моря» — награда возвращающихся и признающих свои дела, что у них есть надежда. «До последнего моря» — как он сказал: «И вернись один день перед твоей смертью» (Авот, гл. 2). Ибо из всех этих вещей он постиг истину того, что возможно постигнуть.

А затем сказал, что он постиг истину трёх ступеней сущих. «И Негев» — это нижний мир, высушенный от всякого собственного блага, как сказано: «Ах, господин мой, ибо землю Негева ты дал мне» (Йеошуа 15:19). «И округ» — это средний мир, подобно тому как земля округа — средняя между влажной и сухой, а также она округла и кругла на вид глазу; таков и мир сфер. И сказал: «До долины Йерихо» — потому что этот средний мир движется посредством духовных двигателей. «Город пальм» — это высший мир, который уподобляется в своих ступенях причинам и следствиям до первой причины, да будет благословенно Его Имя, как мы писали о форме лулава, врата 67, гл. 7. «До Цоара» — ибо от того предела — ведь малость это — и близко к Божественному постижению, потому что они близки к Нему, сидящие первыми в царстве.

И когда его постижение достигло туда в наиболее подобающем деле, какое возможно в человеческом роде, сказал: «Досюда — то, что Я предназначил отцам из духовного успеха тому, кто будет достоин его из их сыновей. Я показал тебе твоими глазами, и ты уже достиг предела того, чего возможно достигнуть рождённому женщиной. А туда», то есть: зачем будет блуждать твоя мысль, чтобы постигнуть ещё больше этого, — «не перейдёшь», пока ты в этой жизни; и это то, что Я сказал тебе в день деяния: «И поставлю тебя в расселине скалы, и прикрою тебя Моей ладонью, пока Я пройду; и уберу Мою ладонь, и увидишь Мою спину, а Моего лица не увидят» (Шмот 33:22–23). И также после смерти есть ограниченное место, куда невозможно даже ангелам перейти, как сказали наши мудрецы: «ибо не увидит Меня человек и жив» — даже ангелы, которые живы вечно.

И вот, после того как он упомянул все дела этих постижений по их видам, к постижению которых он шёл все свои дни и в конце достиг их совершенства, как сказано, — сказал: «И умер там Моше, раб Г‑спода, в земле Моава, по слову Г‑спода»; и не властвовал над ним ангел‑губитель вовсе, как мы сказали вначале; и он, ע"ה, был отцом всем, кто умер «поцелуем» — и это Божественное прилепление в пределе влечения и любви, о котором сказано в книге «Йедидут»: «Да поцелует он меня поцелуями уст своих» (Шир ха-Ширим 1:2); и это — предел сладости и наслаждения, которому нет конца.

ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. *וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים *והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך *כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב *שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו *בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים *ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) *קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה:
English translation not yet available
ובספרי כשהקב"ה נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהן בנחת רוח משל לעשיר נאמן שהיה בעיר והיו מפקידים אצלו פקדונות וכשהיה בא אחד מהם לתבוע אותו היה מוציא ונותן לו לפי שהיה יודע היכן הוא וכשהוא שולח ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו הופך התחתונים לעליונים לפי שאינו יודע היכן הוא כך כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה בנחת רוח וכשהוא נוטל נשמתן של רשעים מוסרה למלאכים נערים למלאכים אכזרים כדי שישמטו נשמתן וכן הוא אומר ומלאך אכזרי ישולך בו (משלי י״ז:י״א) ואומר תמות בנער נפשם (איוב ל״ו:י״ד). וכל זה הוא להם מענין ההפרדה שזכרנו ראשונה. וכבר דמו חז"ל יציאת נשמת הצדיקים מגופם כמשחל ביניתא מחלבא והרשעים כחזרא בגבבא דעמרא (ברכות ח'.) והוא מבואר כי השער כשמוציאין אותו מהחלב הוא יוצא בנקל מבלי שיאחז חלק ממנו בחלב ולא דבר מהחלב עמו אמנם כשמוציאין הצמר המסובך באחד הקוצים א"א שלא ישארו חלקים הרבה מהצמר בקוצים או מהקוצים בצמר והוא ענין מסכים מאד למה שכתבנו ראשונה מענין ההפרדה אשר זכה אליה משה אדוננו ע"ה מכל האדם אשר על פני האדמה. והוא הטעם אשר היה הקובר הוא ית' אשר על פניו נאסף כי במקום הפרדה שלמה אשר כמוה אין שם טומאה כלל אשר מזה הטעם נפל ההעלם בענין קבורתו כאשר אמרנו. אמנם פירוש הכתוב ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש וגו' כבר אמרנו שכתבנוה יפה עם ענינים אחרים מצרכי הגבורה בשער כ"ב עיין עליו כי שם יתבאר ייתור הכתוב בסמנין אלו אשר דברו בהם חז"ל: ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו וגו' ויבכו בני ישראל וגו'. הראוי לכאורה שיקדים בכיתו למספר שני חייו אלא שהכוונה כי לפי שראו היותו על זה השיעור מהחוזק הכירו שלא מת להתכת הכחות ולאפיסת הלחות הטבעי כשאר הזקנים אבל שהיתה מיתתו לחטא העם אשר היה להם לרועה ולהסיר צלם מעליהם וזה ממה שיכפיל הבכי למרגישים כמו שאמר בקינת דוד על אבנר ידיך לא חסרות ורגליך לא לנחשתים הגשו כנפול לפני בני עולה נפלת (שמואל ב ג׳:ל״ג-ל״ד) אמר כי אחר שלא נמצאו אצלו סבות שיגרמו מיתתו כשאר אנשי הצבא שכבר נתפרסם ממנו שידיו ורגליו מלומדות ומזורזות למלחמה הנה באמת לא נפל רק כנפול לפני בני עולה והם העם אשר היה להם לשר כי בחטאם מת שאינם הגונים להיות תחתיו ולזה נאמר ויוסיפו כל העם לבכות עליו. וכן בכאן כאשר ראו שלא כהתה עינו ולא נס ליחה ועדין יש לו להאריך ימים רבים כפי המנהג הטבעי הכירו וידעו כי מפני רעתם נאסף ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ואף שיהיה מה שלא כהתה עינו ולא נס ליחה דרך נס כמו שכתבנו אצל אומרו לא אוכל עוד לצאת ולבא יש לבכות על הסתלק הנס ההוא לעת ההיא. ושמעתי שנמצא במדרש (סוטה י"ג:) הר העברים י"ב פסיעות היה וכלן קפצן משה בפסיעה אחת ואני לא ראיתיו במדרשות אבל אם ישנו יראה לי שכיוני לפרש זה הכתוב ע"ד שפירשנוהו. *וזה כי פסיעות וכו' ר"ל אחרי. נראה שהתנא ספ"ה דאבות חלק חיי האדם מעשרים עד מאה שנים לחלקים של עשר ועשר שנים נוכל לאמר כי גם פה חלק המדרש חיי משה שהם מאה ועשרים שנה לי"ב חלקים של עשר ועשר שנים, וקראם בשם "י"ב פסיעות", ואמר עליו "שקפצם בקפיצה אחת" ר"ל שחי בכולם באופן אחד ושוה, וכחו וגבורתו לא עזבוהו עד יום מותו, כי אם ככחו אז בעשר שניו הראשונים, כן כחו עתה במותו בכלות עשר שניו האחרונים כמו שאה"כ ג"כ "ומשה וגו' במותו לא כהתה עינו" וכו' וזה כי פסיעות חיי האדם בלשון חז"ל הם עשרות השנים כמו שבא במשנה (אבות פ"ה) בן עשרים וכו' בן שלשים לרדוף וכו' עד בן מאה שהם עשרה פסיעות. אמנם הר העברים שבו מת משה ועבר מזה העולם היו בו י"ב פסיעות כמו שנאמר ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו ואמרו שקפצן בפסיעה אחת לפי מה שאמר לא כהתה עינו ולא נס ליחה וזה כי לא זרקה בו זקנה ושיבה ולא שום תשישות כח כדרך העולם אלא שנכרת עודנו באבו והוא מה שאמרנו. ומ"מ הבכי ההוא היה היותר הגון ובטענה יותר חזקה מכל אשר בכו עדנה כי אז נגנז ארון קדש ונאסף מבחר המין האנושי אשר לפניו ולאחריו לא קם כמוהו ועם שהוא יתעלה הולך ואור באור החיים את ה' אלהיו לא יסור ממנו ראוי לבכות עלינו שעזב אותנו לאנחות כמו שנמשכו לנו הענינים עד היום כאשר הוא מורגל לבכות על כל המנהיגים הגדולים הלוחמים מלחמותיהם כי הוא מאמר אלישע אל אליהו והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו (מלכים ב ב׳:י״ב) שהוא אינו מצעק עליו רק על הנזק המגיע אל כלל ישראל מי שהיה להם מגדל עוז שם ה' גם רכב גם פרשים. וכן הענין באבלו של משה אמרו בספרי פרשת הן קרבו ימיך כיון שמת משה היה יהושע בוכה ומצטער ומתאבל עליו והוא אומר אבי אבי רבי רבי אבי שגדלתני מנעורי רבי שלמדתני תורה והיה מתאבל עליו ימים הרבה עד שאמר לי הקב"ה עד כמה אתה מתאבל והולך וכי לך בלבד מת משה והלא לא מת אלא לי שמיום שמת אבל גדול הוא לפני כענין שנאמר ויקרא ה' אלהים צבאות לבכי ולמספד וגו' (ישעיהו כ״ב:י״ב) ולא עוד אלא שמובטח אני שהיה בן העולם הבא שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם. והכוונה כי להסתלקו מבינינו לא פסקה משלחננו תמיד סעודת תלאות וצרות והמה מרו ועצבו את רוח קדשו תמיד כמו שאמרו ז"ל (חגיגה ה':) שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי השרת בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ועליו זכרו זה הכתוב עצמו כמו שכתבנו בפרשת נדרים שער פ"ז והנה לפי זה אמרו ז"ל שלא תאבל עליו על דברים חלקיים מצד שהוא אביו או רבו. אמנם על הענין הכללי ההוא דבר שאין לו קצבה וראוי לפסוק ממנו לשעה ולא עוד אלא שהוא בן העולם הבא והיה ראוי לשמוח על גדולת מדרגתו ושלימותו באשר הוא שם שמח ומענג בזיו השכינה. ועכ"ז הוקבע בישראל יום סיום התורה האלהית שבו נקראת פרשה זו יום זכרון לפטירתו והרבו דברים *והפליגו פיוטים וכו', פה רצה הרב ז"ל לתת רק טעם וסיבה למה שהפליגו הפייטנים במליצתם ושיריהם אשר חברו לאמרם בשמחת תורה, יום כלות קריאת התורה וזכירת מיתת משה, לספוד עליו מר עד מאוד, שלא יחשוב איש כי מיתת משה רע"ה היתה חלילה לרעתו, כי נהפוך הוא, הוא יושב עלז ושמח בצל שדי, ומתענג שם נעימות נצח בימינו, אך כונתם בזה היתה רק לעורר את לבנו ולהזכירנו ביום מותנו, למען נשוב אל ה' באמת, ובכל לבנו, כי אם משה השלם בבני אדם מת על פי ה', אף כי אנו מלאי עון. מי זה גבר ממנו אשר יחיה ולא יראה מות ? והפליגו פיוטים המזכירים מעלותיו עם אלהיו ועם כל צבאות הנמצאות העליונים ותחתונים ושכלם לא עצרו כח לשלא ילקח זה האדון מעל ראשינו כמו שהוא במדרש תנחומא פרשת ואתחנן שהכל המציאו החכמים לעורר הלבבות לדעת כי מי גבר יחיה ולא יראה מות ושמהמות הזה יחוייב מה שימשך מהרעה אל המונהגי' אשר יסור צלם מעליה' וכ"ש האדון הזה העומד בפרץ לפניו תמיד להשיב חמתו מהם וגם זה המחייב שיעמוד התלמיד במקום רבו ושאר ענינים אשר יזכרו שם הם ענינים נאותים כשיושכלו ומהם למדו הפיטני' לעשות פיוטים רבים מזה הענין כוונת כלם בנגלה ממנו לעורר הלבבות למרר בבכי אל הלקח ממנו ארון הברית אדון כל הארץ הוא מה שיעשה רושם גדול בכללות העם מאמות התורה וחבת מצותיה לא כמו שיאמינוהו הנשים והאנשים הדומים להנה שכל הענינים האלה שהזכירו עשה משה לבלתי לכת לפני ה' בארצות החיי' והיה להם דמיון למכשול ולרפיון ידים בהתעסקם על שלמותם כי אמרו לא נראה יה בארץ החיי' חלילה רק הוא כמו שאמרנו לעורר הלבבות למה שהוא חובת היום וכההוא דאמר אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא (שבת קנ"ג.) ודוגמת זה מצינו ביומא (כ"ג.) תנו רבנן מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שוים רצין ועולין לכבש קדם אחד מהם בתוך ד' אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו'. וכתיב ויצאו זקניך ושפטיך וגו'. אנו על מי נביא עגלה ערופה על ההיכל או על העזרות מיד געו בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו שהוא מפרפר ואמר הרי הוא כפרתכם. ואמרו עלה בגמרא וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה וכו'. ומהדר כדי להרבות בכיה בישראל. וכן הוא אצלי כל מה שדברה נעמי לכלותיה העוד לי בנים במעי וגו'. כי אמרתי יש לי תקוה וגו'. גם הייתי הלילה לאיש וגו' (רות א׳:י״ב). כי מהידוע שהן אסורות על אותן הנולדים אחרי כן לפי שאין מצות יבום כי אם באה מן האב שיהיה עמו בעולמו ותרוייהו ליתנהו אבל הפליגה בדברים כדי להרבות בבכיה וכמו שנאמר מיד ותשאן קולן ותבכינה עוד (שם). וזהו דרך ישר בכוונה ההיא ממה שאמרו המפרשי' סוף דבר זהו טעם הפיוטים ההם ואין זולתו. ולזה תקנו צעקה יוכבד בקול מר וקשה סני סני איה משה והדומים לו המחממים את הלב ומגדלי' התמרור כי על דרך האמת בנוה השלום והמנוחה הוא יושב ושמחת עולם על ראשו: ויתמו ימי בכי אבל משה כבר כתבנו אצל מיתת בני אהרן שער ג"ט מה שהיה בידי מהטעם במה שאמרו ז"ל (מ"ק כ"ז:) שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ ולתספורת. שים עיניך עליו כי הוא טעם נכון למה שקבעו ישראל כל שלשים ליום לבכי על משה אדוננו כי הוא היה גבר תליתאי דיהב אורין תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי והוא כמו שאמרו ז"ל (ב"ק כ"ה.) ק"ו לשכינה י"ד יום כי היה ראוי בבחינה זו להתאונן כל ימיהם אלא דיו לבכי שהוא שלשה ימים לכל אדם שיהיה שלשים ויתנחמו במה שנאמר בסמוך ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וכבר מלא מקומו לענין הנהגתם וגם נעתקה אליו מגדולתו של רבו בעיניהם עד שנאמר וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה כי ידעו שהשמיעה ממנו וקיום דברו הוא ממש שמועתו של משה וקיום דבריו כי הוא העמידו במקומו במצות השם יתעל' ועכ"ז המעלה של יהושע נאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וכמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה. וכבר כתבנו פירושיו אצל ומשרתו יהושע בן נון בשער נ"ג. והנה בכתיב הזה תלה עצמו הרלב"ג ז"ל והנמשכים אחריו במה שהשתדלו לבטל הנסים המפורסמים שבאו בכתיבים כגון שמש בגבעון וחזרת השמש וזולתם כי אמרו שכוונת הכתוב הזה היא לומר שלא קם אחריו מי שישוה עליו בעשות נסי' כמוהו כ"ש שיוסיף עליו לחדש ענינים נפלאים במערכות השמים וככביהם אשר לא סופר ממנו בכתוב ואצל ספור המבול הארכנו בתוכחה זו ובטלנו דבריהם מכמה צדדים כלם נכוחים וביררנו שלא תבחן מעלת הנביא לפי הצטרכו אל הנסים הנפלאים כי אם לפי העשותם על ידו כמו שיבא הצורך *כמו שתראהו שם וכו' (עיין ביאורי שם בשער י"ג בראשית דף צ"ה) כמו שתראהו שם יפה שער י"ג. אמנם בפרשת בלעם הוכחנו כי טעם הכתוב הזה הוא להבדיל עקרי המעשים המופתיים אשר נתיחדו לו למשה מעקרי המופתים המיוחדים לשאר הנביאים בענין ההתאמתות וסמיכות הדעת מתחלה ועד סוף ועל פי הפי' ההוא יצא לנו אורה לדעת כוונת חז"ל (ספרי פ' הברכה) באומרם עליו אבל באומות עכו"ם קם ומנו בלעם כמו שתמצאהו מפורש היטב *שם בשער פ"ב, (עיין ביאורי שם תוכן שער פ"ב). שם בשער פ"ב. ומעתה לפי שבכאן הוא גמר התור' האלהית וסיומה נזקק להורות ולהודיע בסופה מה שיור' הוראה עצומה על תמידיותה ונצחיותה החזק אשר בעבורו א"א לה ולא לחלק מחלקיה להבטל ולהשתנות בשום זמן מהזמנים כי זה לא יתכן כי אם ע"י נביא שישוה אליו במדרגת הנפלאות העצומות אשר עשה או שיוסיף עליו ואחר שהראנו לדעת שאיש כזה אע"פ שלא יקרה מהנחת מציאותו בטל אצל הטבע שהוא לא יצא אל המציאות כלל כמו שכתבנו זה הענין יפה וביררנו אמתתו *בפרשת מי מריבה (עיין ביאורי שם תוכן שער פ'). בפ' מי מריבה שער פ' הנה אם כן הביטול או השנוי בתור' או בשום חלק ממנה הוא נמנע והוא מה שחתם ואמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואין צ"ל בשאר האומות שלא נמצאת הנבואה בהם בשום פנים כמו שנתבאר לנו היטב בפרשת בלעם הנזכר כאשר ידעו יי' פנים אל פנים שהוא תכלית ההודעה וההתאמתות בכל השגותיו במדרגה גדולה מכלן אמנם ייחד מדרגת אותותיו ומופתיו בשלשה מיני מעשים שכלם היו צורך התור' והכרחיותה האחד לכל האותות והמופתים אשר שלחו יי' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו הנה שהיו ענינים גדולים ומפורסמים כנגד מתנגדים רבים ועצומים והכל נעשה לצורך נתינת התורה הזאת כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). והשני לכל היד החזקה אשר הראתה עליהם בספוק כל צרכיהם במדבר כל מ' שנה אשר לא חסרו דבר גם בסלק מעיקיהם בהפלת סיחון ועוג לפניהם שהכל צורך התור' ולמודה הוא כמו שביאר זה משלם בפ' בפני עצמה בסוף דברי הברית אתם ראיתם את כל אשר עשה יי' לעיניכם במצרים המסות הגדולות וגומר. ולא נתן יי' לכם וגומר: ואולך אתכם מ' שנה במדבר לא בלו שלמותיכם וגומר. לחם לא אכלתם וגו' למען תדעו כי אני יי' אלהיכם. וכן אמר ותבוא אל המקום הזה ויצא סיחון וגומר. ואקח את ארצם וגומר (דברים כ״ט:ח׳). וסיים ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את אשר תעשון. הנה שהסב פני כל היד החזקה הזאת לצורך למוד התורה וההשכל בה: וכבר נתבארה פרשה זו יפה במקומה. והענין הג' הוא העקר עצמו אשר עליו אמר ולכל המורא הגדול והוא המעמד הנכבד והנורא ההוא אשר עליו אמרו ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת וגומר. כי מי כל בשר אשר שמע וגומר (שם ה'). ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגומר (שמות כ׳:י״ז). והנה כלם הם ענינים נפלאים ועצומים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כי הוא המופת היותר חזק שבמופתים כמו שנתבאר על ידי משה ג"כ תמיד אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים (שם י"ט). אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (שם כ'). אתם ראיתם את אשר עשה ה' לעיניכם וגו'. עיניכם הרואות את אשר עשה יי' לבעל פעור וגו'. ואתם הדבקים וגו' הנה שנתבארה מדרגתו של משה רבן של נביאים בענין אותותיו ומופתיו מכלן מלבד מה שנתעלה במהות הנבואה עצמה בארבעה ענינים שזכרם הש"י מפיו במאמר אם יהיה נביאכם יי' וגומר (במדבר י״ב:ו׳) כמו שביארנוהו שם יפה שער ע"ו. וכבר יראו מזה במופתים הבדלים רבים מכל שאר המופתים אם מרובם ואם מזמן המשכם ואם מהיותם כנגד חולקים גדולים ועצומים ואם בפרסומם וכבר כתב קצת זה הרב המור' פל"ה ת"ב גם הרמב"ן ז"ל כתב קצתו כמו שנמצא בפירושיו. אשר כל זה יקיים בלי שום ספק שתורתו תהי' קיימת לעד מבלי שום חילוף ושינוי כלל בעולם. ואולם יחוייב זה ג"כ תכלית החיוב ממה שנתפרס' באומתנו באמות חזק שכל התור' כלה שמותיו של הקב"ה היא וכך היא כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה קודם שנברא העולם וכשם שהוא יתברך אינו משתנ' ואינו מתחלף לעולם כך שמותיו לא ישתנו ולא יתחלפו והנה על הסדר ההוא הקדום לפניו יתע' נמצאו בה אוצרות החכמה וגנזי הסודות הנעלמות אשר על פיהם יחדשו יודעיהם חדושי הויות ופליאות בשמים ובארץ כמו שנתברר אמות זה לחכמי האמת המקובלים האמתיים כיד אלהיהם הטובה עליהם כמשז"ל (שוח"ט תהלים ג') מטולטלים הם שבילי' של תורה שאלמלא ידעו הבריות סדרה היו יודעים לרפאת את החולים ולהחיות את המתים כמו שכתבנו זה אצל סמיכות פרשת מרגלים לפרשת מרים שער ע"ז אשר כל זה יחייב תכלית החיוב שהיא תורת יי' תמימה ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע בשום זמן מהזמנים. אמנם כשבוא יבא ויגיע מורה צדק אשר יגדל לעשות ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת יי' ובהוסיף יי' ידו להכין דעות אנשי עמו בכללם ינתן לו מקום ורשות לבאר סודותיה ולהאיר עינינו במצפוניה ויתגלו אלינו בה דברים שכסן עתיק יומין תחת כנפי ספוריה וחקותיה ומשפטיה ויזרח עלינו שמש תועלות שמושיה וצרופיה ופליאות שמותיה כי על זה האיש אשר על ידו יעשה הענין הגדול הזה אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ז.) תאנא דבי אליהו שתא אלפי שני הוי עלמא שני אלפים תהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח. אשר נבוכו בכוונתו רבים ונכבדים *ואנחנו בארנוהו וכו' (עיין ביאורי למעלה שער ה' בראשית דף מ"ב ע"א ושער י"ג שם דף ע"ב). ואנחנו ביארנוהו לפי זאת הכוונה יפה בהקדמת וישב יעקב שער כ"ח עם ענינים ומאמרים אחרים מסכימים ובאמת בהתפרסם זה בזמן המור' צדק הלזה שיגלה במהרה בימינו יודע בגוים לעינינו מעלות זאת התורה האלהית ויכירו וידעו כי אוי להם כי נדדו ממנה ולזה חתם משה אדון הנביאים כל דבריו אשר דבר עם ישראל ברמוז להם לסוף המעשים כלם. אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך וגו'. יאמר כי נוחלי תורתו זאת בהשתמשם בה כדרכה יהיו נושעים ביי' כי הוא יהי' מגן עזרם בכל אשר יצטרכו אליו וכמו שאמר מגדל עוז שם יי' וגו' (משלי י״ח:י׳). שם ממש. וכן נאמר קוראים אל יי' והוא יענם (תהילים צ״ט:ו׳) *קורים ננקד בחירק, כונתו כי פעל קוראים" יורה על התפלה אפס פעל "קורים" יורה רק על אמירת וקריאת דבר מה כמו בלשון חז"ל "קורים את שמע" וע"כ רומזת פה מלת "קוראים" המנוקדת כמו "קורים" לא לבד על הקריאה והתפלה אל הי"ת כי אם גם על סוד הזכרת שמו אשר לפי דעת חכמי הקבלה תועיל מאוד ליודעים להשתמש כראוי בהזכרת השמות הקדושים כנודע וע"ז רומז גם מאה"כ לדעתו "וקראתי בשם ה'" ויקרא בשם ה'. קורים ננקד בחירק תחת הרי"ש וכן קראתי בשם יי' לפניך וכן נאמר ויתיצב עמו שם ויקרא בשם יי' (שמות ל״ד:ה׳) וזהו סוד הזכרת השמות בלי ספק. ואשר חרב זאת התורה היא גאותך כי לא בחרב ולא בחנית זולת' תושע ויכחשו אויביך לך ממה שכפרו בה עד היום ההוא הבא. ועל אמתת העולם הרוחני הנצחי הדבק והסמוך אל אלו הענינים הנפלאים בקשר חזק אמר ואתה על במותימו תדרוך והכוונה כי יודע ויתפרסם לכל שאתה במציאותך ועצמותך דורך מהלך השלמות עליהם כמדרגת הצורה אל החומר אשר תנשא עליו ולזה יאמר כי צורתם העליונה להם הוא עצמו מקום מדרך כף רגלך והיא מליצה נכבדת נמשכת למה שכתבנו ממדרגות הנמצאות אצל ומוראכם וחתכם שער ט"ו ובפרשת המן שער מ"א וזהו מה שרצינו בביאור זה החלק. אמנם מה שיתכן שיאמר מענין זה האושר ומציאותו אצל התורה האלהית ויחד אליו דבור בפני עצמו בו וסיים זה הספר ויהי' נעילת שעריו בעזרת העוזר אשר עזרנו עד הנה: