שער לט - מטי ולא מטי

דע שתחלה לוקח ז"א מ"ה וב"ן ששהוא כללות רוחא דבגווה דבינה שהם ב' היות פשוטות גימטריא ב"ן והם חו"ג שבדעת שלו והחסדים מגדילין גופא דז"א כנודע ואלו הם לצורך עצמו וה"ג נשארין ביסוד שלו אך הארתן לבד יוצאין דרך אב"א ומגדילין גופא דנוקבא לצורך גופה ועצמותיה ואח"כ נותן לה בביאה ראשונה הה"ג עצמן ועכ"ז יש בהם כללות מ"ה וב"ן שהם חו"ג ואלו אינם לצורך גופא דילה אלא הם חיותה ונפשה והם פנימותה ורוחניותה ואז נמשך נפש בה ונשארין אלו הה"ג בבחי' רוחא והוא הכלי המעלה מ"ן ועיין מאד איך המ"נ הנזכר הם מנצפ"ך ה"ג אך הכ"ב אתוון הם כלי הנ"ל. גם ע"ש איך שהכ"ב אתוון הם דלת א' וחצי כלי ומנצפ"ך א' חצי מ"ן. ואלו נוטלת אותם בהיותם בסוד אב"א מהארת הגבורות ואח"כ בעת נסירתן לוקחת המוחין שלא ע"י ז"א ואז לוקחת כ"ב אתוון אחרות ונשלם הכלי גם לוקחת מנצפ"ך האחרים שרשים עצמן ואינם הארות בלבד ונשלם גם מ"ן והם י' דמים כנזכר בליל פסח והם השני' ה' דמים טהורים גבורות ממותקות והראשונים ה' דמים טמאים גבורות בלי מיתוק. וצ"ע ששם נתבאר בליל פסח שהם לבושי החו"ג וצ"ע גם צ"ע מה נתחדש בביאה ראשונה שהרי כבר נשלם הכלי בעת הנסירה וגם המ"ן ונחזור לענין שאלו חו"ג הנ"ל היו בתחילת האצילות ואלו נשארין תמיד שם החסדים בז"א בסוד כלי מ"ד וה' גבורות בנוקבא בסוד כלי מ"נ. ונלע"ד שהענין הוא כי אם הוא בבחינת הזווג החצון (דמנצפ"ך) הם בחי' מ"ן עצמן כי הכ"ב אתוון הם הכלי כנ"ל. אך לזווג הפנימים נעשית אותן המ"נ שהם ה"ג (מנצפ"ך) נפש שבה בחי' כלי לבד ומה שמושך אח"כ יהיו מ"נ חדשים אחרים ונמצא שאלו הראשונים נעשו להם בחי' כלים להוריד מ"ד לקבל המ"נ. אך המ"ד ומ"ן עצמן הוא שחוזרים או"א להזדווג שנית ונותנין להם ב' עטרין אחרים מ"ה וב"ן חו"ג חדשים ואלו מתפשטים בהם ע"ד הראשונים ואז הם ג"כ מזדווגים והנוקבא מעלה מ"ן שהם גבורות חדשות שנתפשטו בה והזכר מוריד ה"ח חדשים וכל זה מבחי' כלים הראשונים מ"ד ומ"ן הראשונים שנעשו כלים כנ"ל אל אלו החדשים והראשונים נקראו כלים ואלו נקרא מ"נ ומ"ד ואז מצטייר הולד בנוקבא ויוצאת נשמה חדשה שהם לפנימית העולמות. ודע שאי אפשר לצאת נשמה מאלו מ"ן ומ"ד חדשות אם לא שיבא מלובש תוך הארת הכלים הנ"ל הנעשים מחו"ג הראשונים וזה לבוש הנשמה הנקרא אלוה כנודע ואלוה הוא לבוש הכלי שהוא חו"ג הראשונים (וחות"ם ואלו"ה עולה תצ"ו כמנין מלכות לרמוז שהוא כלי מלובש באלו הב' לבושים אלו"ה מאבא וחותם מאמא שהוא ג' אהי"ה ומשם יוצאת הנשמה שהוא בפנימיו' שהם חו"ג הראששונים) וזהו אלוה וכן יש לבוש מאמא והוא החותם ועשיית לבוש זה הוא עצמו מציאות העלאת מ"ן. ודע שהלבוש הזה הוא גדול מהחדשים לכן נמשך עמו בסוד כנשר יעיר קנו יפרוש כנפיו יקחהו לשמור את הבנים ולכן הוא המעלה אותן אח"כ בסוד מ"נ את הנשמה שהרי הם מעלין אותן והם בעצמן אין בהם כח לעלות נמצא שהכלי גדול מהמ"ן ושהכלי הוא כח עצמות אב ואם עצמן להוליד את הבנים ענפיהם ומלבישין אותן לשומרם והבן מאד ענין העלאת מ"נ ע"י הכלי איך הוא שהוא התלבשותם ע"י הלבוש הזה דנוקבא וזה תכלית ביאור זה ושמרהו וגם דע כלל אחר נמשך עם זה ושמרהו שכל אלו החדשים נעשים בחי' נשמות ואינם נשארין בזעיר ונוקבא רק לצורך הבנים שהם הנשמות לכן בכל פעם צריך זווג מחדש כי כלה ונפסד וחוזרין להמשיך לבנים אחרים:

[הגהה - אך צ"ע שהרי הראשונים הם החצונים והחדשים הם הפנימים ואיך הראשונים גדולים מהם. ונלע"ד שיש רוחא בין בחיצוניות ופנימיות וכולן מן הראשונים וחדשים הם ג"כ בחיצוניות ופנימיות וא"כ הרוחא דחיצוניות נעשה לבוש אל החדשות דחיצוניות ורוחא בפנימיות נעשה לבוש אל החדשות פנימיות ואם כן יצטרך ביאה ראשונה פנימיות לעשותה כלי וכן ביאה ראשונה דחיצוניות לעשות כלי גם אפשר שהפנימיות שהם נשמות צריך חדשות אך החיצונית שמשם נמשך חיות לבד א"צ בחדשים בכל פנם לכן א"צ להעלות (מינה) מ"ן אלא לפנימית בק"ש ולא לחצוניות כנזכר שם בפי' ע"ש והדבר שקול וצ"ע:

ודע שכל זה הרוחא דשביק בה הוא בזווג התחתון שהוא נמשך מהתפשטות החסדים דז"ת בגופא. גם יש זווג אחר עליון והוא בג"ר ממש בז"א ונקרא נשיקין קדמאין וגם אז נשיקין קדמאין הם רוחא דיהיב בגווה בג"ר ונעשה כלי אל הנשיקין החדשים שהם מ"ן ויש מלאכים ונשמות מן הנשיקין וכן מזווג התחתון. ונלע"ד שבזה יוכרח מ"ש במ"א שיש רוחא בחצונית לצורך המלאכים וזה בג"ר ובז"ת ויש רוחא בג"ר וז"ת בפנימיות לצורך נשמות וא"כ אין לפרש שהפנימית הם ג"ר וחיצונית הם ז"ת רק כל י"ס יש בהם חיצונית ופנימית וזכור זה. והנה המ"נ שהעלה המלכות בש"ש לז"א הם לצורך נשמות (פנימית הם הנשמות) והמ"ן דאמא עלאה הם לצורך שימשכו מוחין דגדלות פנימית לזו"ן. וכבר נתבאר פרטים אלו בשער הזווגים שיש ב' מיני זווגים באו"א א' חיצון וא' פנימי ודע שזווג זה הפנימי אינו תדיר והנה בזווג החיצונים דאו"א אז ההוא רוחא קדמאה מספיק להעלות מ"ן מהחו"ג החדשים לצורך חיות לבד כי ההוא רוחא קדמאה הוא שורש זו"נ הנשאר תמיד למעלה אך בזווג הפנימים דאו"א שהוא להמשיך נשמות חדשות דפנימית צריך שגם המוחין פנימים דזו"ן יעלו למעלה ואז הם המעלין מ"ן שהם החו"ג חדשים פנימים לצורך נשמות יען שזווג זה נפסק וצריך שזו"נ עצמן יעלו המ"ן. והנה ז"ת דאו"א והם ישסו"ת ויש בהם ג' בחי' א' עצמות ב' הוא הכלי המעלה מ"נ שבהם ג' הוא המ"נ עצמן ותחלה מקבלין זו"נ משם הארת שהם מוחין דיניקה המקיפין דאמא ופנימים דאבא הנזכר שם. ודע שכיון שיש לו מקיפין דיניקה דאמא יכול להעלות מ"ן לצורך הגדלות של הפנימים ואלו מוחין דיניקה שהם מקיפין דאמא נמשכו להם מזווג חיצוניות או"א שהם ישסו"ת בלי שיעלו המ"ן לשם כי שם אלהים שהוא בחינת היניקה הוא חיצוניות העולמות ומוחין דגדלות הוא פנימית הם הויו"ת ע"ש. וצ"ע שהרי זווג החצונית יש בו ג"כ נשיקין מג"ר וזווג תחתון מז"ת וכן פנימית וא"כ בין בחיצוניות בין בפנימית יש גדלות. ואפשר שכל זמן שאין להם רק מוחין דגדלות דיש"ס ותבונה נקרא גדלות דחיצוניות וכבר קדם להם יניקה ועיבור וכשלוקחין גם מוחין שניים דקטנות ב' דאכדט"ם וגדלות ב' דאו"א עלאין דחג"ת אז הוא פנימית ונמצא שיש עיבור יניקה ומוחין בחיצונית והם כשלוקחין מיש"ס ותבונה וכן יש להם עי"מ דפנימית והם כשלוקחין מאו"א עלאין. גם אפשר לומר שיש"ס ותבונה הם חיצונית דאו"א ויעקב ורחל [בהיותם קטנים הם חיצוניות או"א ויעקב ורחל וכו'] השנים יחד בהיותן קטנים הם החיצונית דזו"ן ואלו הם ישורון ורחל חיצונית זו"נ וכל זה צ"ע (נכתב על הגליון כמו שזו"נ הניחו שרשם גו אמא עלאה בצאתם משם ושרשם הוא האי רוחא דשביק בגווה כן כל נשמות הצדיקים היוצאין או מבינה או ממלכות מניחין שם שרשם בסוד רוחא דבגווה והבן זה היטב איך הנשמות היוצאות אח"כ הם מתלבשות בההוא רוחא דז"א ובההוא רוחא דנשמות שקדמו אליהם ונמצא כי שורש מ"ה וב"ן הוא כלול ההוא רוחא דנוקבא בין בבינה בין במלכות אלא שעיקרו ב"ן דגבורות ובזכר הוא להיפך כי רוח דאבא הוא ביסוד דיליה או בז"א עיקרו מ"ה דחסדים ואחר כך בזווג פב"פ אז נותן בה החסדים דמ"ה עצמן ע"כ על גליון):