Group None

אלה הדברים אשר דבר משה אל כ"י בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. פי' רש"י ז"ל אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום ב"ה לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל במדבר כו' בשביל מה שהכעיסהו במדבר וכן כל הפסוק זה מונה והולך המקומות שהכעיסו לפני המקום ב"ה עיי"ש ברש"י ז"ל הדיקדוקים רבו א' שכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים ומה פוסל את הראשונים שייך כאן. ב' שרש"י ז"ל כתב מפני כבודן של ישראל הזכירן ברמז ומה שאמר תיבות במדבר רמז להם מה שחטאו במדבר וכן כולם. וקשה הלא בכל המקומות שחטאו כנגדן עשו שם מצות ומעש"ט כהובא במדרש ע"פ שחורה אני ונאווה שחורה אני במדבר שאמרו מי יתן מותינו במדבר ונאווה אני במדבר שעשו משכן ארון וכלים וכן בכל המקומות עיין במדרש. וא"כ מאין הבינו במה שאמר להם תיבות במדבר שבא להזכיר סרחונן שמא בא להזכיר שבחן עכ מוכרחים אנו אנו לומר כשאמר להם במדבר הזכיר להם גם קצת מן החטא כדי שלא יסברו שלספר בשבחן בא וא"כ איך כתב רש"י שאמר להם ברמז עוד קשה כפי הנראה לא הוכיחן על הסדר ומה שעשו ראשונה הזכיר באחרונה או באמצע. עוד קשה על מה שכתב רש"י ויהי בארבעים וגו' מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה ומפני ד' דברים אין מוכיחין לאדם אלא סמוך למיתה א' שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו כו' ודבריו אינו מובן הלא מצות הוכחה היא אפילו עד מא"פ כמו שדרשו חז"ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים והדקדוק הראשון נראה לתרץ שמצינו כמה פעמים שהוכיח משה את ישראל ונטל את שלו מתחת ידן וכמו שתעו נא המורים נגזר עליו לכן לא תביאו את העם וכו'. ויקצוף משה על פקודי החיל עי"ז נענש שנעלם ממנו הלכות געולי עכו"ם ועל זה נענש מפני שהוכיחן בגלוי והבין שטעה במה שהוכיחן בגלוי ולקח לעצמו דרך אחר היינו שיוכיחן ברמז לכן קיבל שכר על תוכחה זו כמו שאיתא במדרש על שהוכיח את ישראל אחר הקב"ה נאמר עליו מוכיח אדם אחרי חן ימצא וכך כתיב כאן אלה שפוסל דברי תוכחת הראשונים שעל הראשונים נענש ועל אלה הדברים קיבל שכר ויש עוד לאלקי מילין דהנה לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול עטרה לעצמו שהוא יוכיח את ישראל אחרי הקב"ה וחן ימצא אדרבה לא די שלא ימצא חן אלא גם מתבזה כי הוא אינו יודע נגעי לבבות בני אדם מה שחסר להם לתקן ויוכל להיות שיבוא לאיזה קהילה וידרוש לפניהם שצריכין לתקן למשל ענין נדיבות או ביטול תורה והן לא פגמו בענינים אלו כלל שהם נדיבי לב ועוסקים בתורה יומם ולילה אזי דבריו לא יכנסו בלבם כלל. גם יחשב בעיניהם כאחד מן השוטים שאומר דברים שאינם ולהוכיח את ישראל אחר הקב"ה לזה צריך קדוש וטהור אשר יודע נגעי לבבות בני אדם מה שחסר להם לתקן ורוח ה' דבר בו ומלתו על לשונו מהענין שצריכים לתקן מוכיח כזה חן ימצא ודבריו נכנסים לאוזן השומעים דבריו ומביאין לידי תשובה אך הצדיק ההוא אינו רוצה להוכיח לשום אדם בגלוי לפרוש לו מה שעיוות וקילקל חדא שלא לביישו כמו שאיתא בזו"הק הוכח תוכיח וגו' ולא תשא עליו חטא וכו' הוא ז"ל שלא לפרוש לו החטא שלא לביישוהו. אך טעם זה לבד אינו מספיק שמסתמא דברה תורה מאיש אשר הוא רוצה לקבל מוסר שעל אלו שאינם רוצים לקבל מוסר אמר שלמה המע"ה אל תוכח לץ כו' והאיש אשר יחפוץ לקבל יקבל בצמאון דברי הצדיק אף אם יביישו. אך הענין הוא שהצדיק הוא בעיני עצמו שכל ערך ואינו מאמין בעצמו פלל שלבו חלל בקרבו ודבריו יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב ע"כ חושב בלבו מה יועיל שיאמר לפניהם דברי כבושים הלא דברי אינם יוצאים מן הלב ולא יכנסו ללב השומע רק ע"י סיפורי מעשיות ושיחות חולין של הצדיק יוכל האדם לבוא לידי תשובה והענין הוא שהצדיק הוא מפשפש במעשיו תמיד ובמדותיו אם הם ברורים וצלולים בלתי לה' לבדו ולפעמים נופל לו במחשבתו איזה ספק באיזה מדה למשל שנופל לו ספק כחוט השערה במדות בטחון או באמונה ונדמה לו שהוא מחוסר בטחון או חסר אמונה מיד הוא רואה לתקן מדה זו ומחשבתו משוטטת במדה זו לתקן אותה ובעת הזאת שיחתו וסיפורי מעשיות שלו הן התנצלותו מענין זה וסיפר איזה מעשה מענין בטחון או אמונה וכל השומע מפיו המעשה ההיא נזכר בעצמו שהוא פגם במדות בטחון או אמונה ומתעורר עצמו לעשות תשובה ע"ז ולתקן מה שפגם וכי באמת דברי הצדיק נכנסין ללבו שכוונת הצדיק היא לשמים לתקן הספק שנולד לו בענין זה ואחר זמן נולד לצדיק איזה ספק מענין אהבה או יראה והשומע ממנו אז איזה סיפור מעשה מענין אהבה או יראה ונזכר בעצמו שהוא פגום בענין זה ויראה לתקן אותה ולפי המעשה שהוא שומע מן הצדיק כן נזכר בעצמו מה שהוא צריך לתקן ולפעמים מה שחטא אתמול שומע למחרתו ומה שפגם בקטנותו שומע אחר זמן רב כי הסיפור מעשיות של הצדיק הן כפי הספק שנולד לו. אך קודם הסתלקותו של הצדיק לעלות למרום אז הוברר אצלו שכוונתו לשמים כי אפילו פשוטי העם כשהגיע עת פטירתן כל מוצא שפתים לשמים ומפני זה אמרו רז"ל מצוה לקיים דברי המת שאז בוודאי כוונתו לשמים וכ"ש הצדיק בעת הזאת ע"כ קודם פטירתו מוכיח לאנשים שרוצים לקבל מוסר שאז לבו בטוח שדבריו יכנסו ללב השומעים. וזהו שכתב רש"י מפני ד' דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה א' שלא יהי' מוכיחו וחוזר ומוכיחו פי' כשהצדיק הוא בחיים חיותו הוא מחזיק א"ע שדבריו אין יוצאין מן הלב ומתירא להוכיח שדבריו לא יכנסו לאוזן השומעת מחמת שאין יוצאין מן הלב ויצטרך להוכיחו פעם שנית ושמא גם בפעם השנית לא יצאו מן הלב לכן אינו מוכיח כלל אלא סמוך למיתה כנ"ל ובדרך רמז כשיצטרך הוא בעצמו לספר מאותו ענין. ומשה רבינו כשהגיע עתו שנתבקש בישיבה של מעלה הגם שלבו היה בטוח שישמעו דבריו ויקחו מוסר אעפי"כ לא רצה להוכיחן אלא דרך רמז מפני כבודן של ישראל וסיפר לפניהם איזה מעשה ונזכרו בעצמם מה שפגמו במדבר ולא שאמר להם תיבות במדבר לבד אלא ע"י הסיפור שלו נזכר מה שעשו במדבר וכן כולם לכן לא נכתבו על הסדר שלא הוכיחן בפירוש רק ע"י סיפור מעשיות וכפי המעשה ששמעו ממנו כן נזכרו בעצמם. ודברי תוכחות אלו החזירן למוטב מיום ההוא והלאה כמו שכתוב ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע משא"כ קודם הסתלקותו אף שקבלו דבריו לא החזירן למוטב כמו דברים אלו לכך נאמר אלה שפוסל את הראשונים שלא באו לתכלית האמיתי כמו עתה.