Group None

ונראה לי דשמעתי בשם המגיד מו' מענדיל לתרץ קושיית התוספות במס' ביצה (טו: ד"ה לוו), שהקשו על הא דאמרינן בש"ס (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, והוא נגד הש"ס דאמרינן לוו עלי ואני פורע. וביאר על פי הש"ס (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות וכו', למה דוקא ב' שבתות ולא שבת אחת. ופירש, כי אדם השלם צריך לשמור שבת בב' בחינות, האחד, בדברים נוגעים לגופו, וב' לנשמתו. וביאר על פי משל למלך שנשבה בנו ידידו בשבי הקשה מכולם, ועברו זמני זמנים ותוחלתו נמשכה מלפדותו ולהשיבו אל אביו. וברוב עתים ושנים הגיעוהו מכתב אביו המלך, לבל יתייאש שמה, ושלא לשכוח נמוסי המלכות בין זאיבי ערב, כי עוד ידו נטויה להחזירו אל אביו על ידי כמה וכמה (טצטקאות) [טצדקאות] במלחמה או בשלום וכו'. ומיד שמח בן המלך שמחה גדולה, אפס שהי' מגילת סתרים, ואי אפשר הי' לו לשמוח בגלוי. מה עשה הלך עם בני עירו אל בית היין או שאר דבר המשכר, והם שמחו ביין שמחה גשמיות, והוא שמח באגרת אביו וכו'. וככל החזיון הזה הוא ממש מצות עונג שבת אל הגוף שהוא החומר, במאכל ומשתה, כדי שיהי' פנאי להצדיק לשמוח שמחה ב' שהוא שמחת הנשמה בדביקות הש"י כל היום, לבל יסיח דעתו מקדושת ומורא השבת קל וחומר מתפילין וכו'.