Group None

אך הלב יודע מרת נפשו שאין כל העתים שוות, שאם ח"ו יש לאדם איזה צער גדול, ותפלתו הוא על עצמו, ואינו משים על לבו שצער זה הוא בשכינה. ויותר הי' ראוי להתפלל עליה, כי ממנה פנה ויתד שהכל בה. או שהוא מתפלל, ובתוך כך נזכר שצריך להניח את עצמו ולהתפלל על השכינה, רק שאינו יוכל להתאפק על צער עצמו. ואם יאמר שהוא מתפלל על השכינה, ובוחן לב הוא ה' היודע שאין זה אמת, אפשר שח"ו נדחה מכל. וע"כ יתפלל בפשוטו לפי מה שהאדם הוא במדריגה בעת ההיא, רק שיהי' פיו ולבו שוין, כי דובר שקרים לא יכון וגו' (תהלים קא, ז), וכן שמעתי מפורש מפי הרב המגיד מו' מנחם מענדל, ודפח"ח.