Group None

ותחלה נבאר שורש מצוה זו, כי הרמב"ם סבירא לי' שהוא מצוה, והרמב"ן ואינך ס"ל שאינו מצוה כלל. וז"ל הרמב"ם בהלכות שבועות פי"א (ה"א): כמו שהשבועה שאין צורך אלי' מזהיר ממנה, והיא מצות לא תעשה, כן השבועה בעת הצורך מצוה בה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא, עכ"ל. והראב"ד והרמב"ן השיגו עליו ואמרו שאין זה ממנין המצות, רק להזהיר שלא ישבע באל אחר. והרמב"ן הביא ראי' מתנחומא (מטות א), לא שהותר לישבע בשמו אפילו באמת, אלא אם יהי' בך כל המדות את ה' אלדיך תירא וכו', אז אתה רשאי לישבע בשמו, ע"כ. הרי מוכח דאינו אלא רשות וכו'. והגאון מוהר"י דילא[ו]ן מתרץ, דאין ראי' מתנחומא הנ"ל דהיא רשות, והראיה, דמביא מיד מעשה בינאי המלך שנחרבו לו ב' אלפים עיירות עבור שבועות אמת, כיצד אומר לחבירו בשבועה שאני אוכל ואכל וכו', אבל בעת הצורך לישבע מצוה יש בה, עכ"ל.