בראשית

אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כב)

אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה’ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, "Do not rob the poor for he is poor; do not oppress the poor in the gate, for the Lord will fight their battle, He will put in their place those who tried to put them in their place" (Proverbs 22,22-23)

שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר י״ח:כ׳) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים ט״ו:ח׳) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי י״ט:ז׳) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כ״ב:כ״א) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כ״ב:כ׳) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'. וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהילים קי״ט:י״ט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כ״ג:ד׳) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כ״ו:ג׳) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.

In the two verses quoted above Solomon informed us of the penalty for stealing from the poor. It is well known that there are four categories of people concerning whom the Torah has expressed especial concern, asking people to be merciful towards them and not to inflict any harm upon them. They are: the poor, the orphans, the widows and the proselytes. Indeed we find that the Torah expresses a warning against discrimination against the aforesaid in one and the same verse in Deuteronomy 16,14 where we read: ושמחת בחגיך, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. “You are to rejoice on your festival, you, your son, your daughter, your male servant and your maid servant, the proselyte, the orphan and the widow in your cities.” Our sages as quoted by Rashi comment: “these four are Mine (G’d speaking). If you will give joy to those who are Mine, I will provide joy for those that are yours.” Mention of the Levites is equivalent to mentioning the poor as the Levites have no source of income other than the generosity of the Jewish farmer. G’d Himself is their portion as we read in Numbers 18,20 אני חלקך ונחלתך, “I am your share and your inheritance.” When the Torah legislated the treatment of the poor it did so both as a positive as well as a negative commandment. It is written (Deut. 15,10) נתון תתן, “you shall surely give (repeatedly),” (15,8) “and you shall repeatedly open your hand for him (the poor).” The negative counterpart of this commandment is found side by side (15,10), לא ירע לבבך בתתך לו, “your heart must not feel bad when you give him.” We also find another basic aspect of this commandment in Deut. 15,7 לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, “do not harden your heart or close your hand against your destitute brother.” Seeing that the Torah legislated against stealing altogether already in the Ten Commandments as well as in Leviticus 19, 19,13, there was no need to stress a prohibition against stealing from the poor. The instruction to give to the poor would have been sufficient to make it plain that it is forbidden to steal from the poor instead of giving to the poor. The fact that the Torah nonetheless writes words prohibiting this prompted Solomon to tell us that the penalty for stealing from the poor is far harsher than that for stealing from ordinary people. It was not Solomon’s habit to repeat commandments which have been spelled out in the Torah already and to simply repeat them in his volume משלי, Proverbs. Whenever he does so, he does so only in order to reveal an additional dimension to such a commandment. After all, who is so great that he could arrogate to himself to add to the Torah something Moses had not already thought of or been told by G’d to write down? Solomon, in common with later sages, only added “fences” to the Torah, i.e. warned against conduct which might lead to infringing Biblical commandments. This is why he said: “do not steal from the poor because he is poor,” i.e. stealing from him is so commonplace seeing that the poor is defenseless, that we must be warned not to exploit his weakness. The poor does not have protagonists such as the rich have. Everybody hates the poor and keeps his distance from him, even his relatives. This is why Solomon emphasises that the temptation to steal from the poor is great precisely “because he is poor.” Solomon therefore warns us not to think that because the poor do not have defenders of flesh and blood that they are without recourse. On the contrary, G’d Himself is their advocate and will see to it that they do not suffer because they are being exploited due to their poverty. He will go out of His way to administer punishment to anyone who steals from the poor. Contrary to the penalty for thieves who do not steal from the poor specifically, whose penalty the Torah expressed in terms of financial restitution and penal charges, someone who steals from the poor will endure chastisement of body and soul. This is the meaning of the words וקבע את קובעיהם נפש, “he will put in their places those who have tried to put the poor in their place.” The Torah warns us in many places not to disadvantage orphans and widows, i.e. כל אלמנה ויתום לא תענון, ”do not oppress any orphan or widow” (Exodus 22,21). Our sages in the Mechilta comment on this verse: “even the widow of a king (presumably wealthy and influential) is included in this commandment.” The same applies to children of a king left orphaned. The reason is that in spite of their financial resources, the state of mind of such widows and orphans is one of melancholy and they are apt to cry at the slightest provocation. It is unfortunately a fact of life that people do take advantage of orphans and widows. The Torah goes on to say: אם ענה תענה אותם.....והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים, “if indeed you will persecute them..then I will kill you and your wives will become widows and your children orphans.” The Torah conditions this harsh punishment on the assumption that the victim cried out to G’d for vengeance. Generally speaking, people faced with unfair treatment put their faith in seeking recourse from a human tribunal. The orphan and widow have no other recourse than G’d Himself. This is why G’d listens specifically to their outcries and fights their battles for them. Solomon also addresses the plight of orphans and widows in this chapter, and this is why he said (Proverbs 23,10-11) אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבא. כי גואלם חזק. הוא יריב את ריבם אתך. “Do not remove ancient boundary marks; do not encroach upon the field of orphans. For they have a powerful redeemer; he will fight their battles against you.” The Torah also takes up the plight of the proselytes (strangers, immigrants to the land of Israel) on many occasions For instance, we find in Exodus 22,20 וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. “And do not taunt or oppress a stranger (convert) for you were strangers in the land of Egypt.” The Torah cites an additional reason for treating the proselyte fairly when it writes (Exodus 23,9) כי אתם ידעתם את נפש הגר, “for you are familiar with the mentality of the stranger.” Significantly, the Torah did not speak of your “knowing the stranger,” but of your being familiar with נפש הגר, the soul, the mentality of the stranger. You know that the mentality of strangers is one of feeling subdued, humbled, etc., so that his eyes are constantly turned towards G’d seeing he lacks in self-confidence. The Talmud (Baba Metzia 58) speaks of the prohibition of reminding a proselyte or even his son of his former deeds or the deeds of his father. When such a proselyte comes to study Torah one is not to say to him: “ how can the mouth which used to enjoy all manner of forbidden foods presume to qualify to study the holy Torah.” The reminder of the Torah that when the Jewish people were still enslaved in Egypt their status was not superior to the recent proselyte is an example of the Rabbinic dictum מום שבך אל תאמר לחברך, “do not speak to your fellow man about a blemish as long as you yourself are afflicted with a similar blemish.” (Baba Metzia 59). In fact we find that the righteous themselves are referred to as גרים, strangers, the expression גר being derived from גרגיר, something that has been separated from its origin. The righteous is in the habit of viewing himself as distinctive, a loner, in the sense that he is different from the majority. For instance, he does not view his residence on this earth as something other than temporary. This is what King David had in mind when he said (Psalms 119,19) “I am only a stranger on earth, do not hide Your commandments from me.” He viewed himself as a tourist who has already been invited to commence a journey though he does not know the time of departure. Seeing that he does not know when he will depart, he must accumulate provisions for his journey to guard against a sudden and unprepared departure. What do these “provisions” consist of? The observance of G’d’s commandments. This is what David meant when he asked G’d not to hide His commandments from him. We also note that all of the patriarchs have been referred to as גרים on different occasions. Avraham said of himself (Genesis 23,4) “I am a stranger or a resident stranger amongst you” when he prepared to buy a burial ground for Sarah. Yitzchak was commanded by G’d to remain in the land of Canaan during the famine, albeit as a stranger. The wording is גור בארץ הזאת, “sojourn in this land on a temporary basis” (Genesis 26,3). Yaakov is referred to as a stranger in our verse (first verse of our portion וישב) as well as in Genesis 47,4 and when he described his long stay at Lavan’s as that of a stranger in Genesis 32,5.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הזכיר וישב ולא אמר ויגר יעקב, מפני שהזכיר למעלה בעשו וישב עשו בהר שעיר. כי תולדות עשו המלכים והאלופים שיצאו ממנו נתישבו בארץ אחוזתם, הארץ שיצאה להם לאחוזת עולם, לכך הגיד כאן ביעקב כי נתישב הוא בארץ הקדושה בארץ מגורי אביו. ואמר לשון מגורי כי מצינו שקראה הכתוב כן (שמות ו׳:ד׳) לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, כי לפי שהאבות היה עקרם מעבר הנהר היו עתה גרים בארץ שהיתה לכנען בזמן ההוא.

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, "Yaakov settled in the land in which his fathers had lived as sojourners, in the land of Canaan." The Torah uses the term וישב, i.e. permanent residence, instead of ויגר, “he sojourned (as a stranger)“ in order to create a parallel with Esau who had been described as securely settled in the mountains of Seir in 36,8. Esau was so described as we were told about the kings, etc., which he established in his country starting at that time. His descendants remained on the same soil never to migrate again. The Torah had to contrast this with the fact that Yaakov took undisputed possession of a part of the (subsequent) land of Israel for the first time. Such possession is here described by the words וישב. His tenure is contrasted with that of either Avraham or Yitzchak, who a) lived there as nomads, b) as individuals, not having produced a clan of 70 people plus their in-laws as had Yaakov. At the same time the Torah also refers to the temporary status of the patriarchs in the land of Canaan by saying ארץ מגוריהם אשר גרו שם, (Exodus 6,4) where all of the patriarchs were referred to as only sojourning in that land. The fact is that whereas Avraham had been a first generation immigrant, both Yitzchak’s mother and Yaakov’s mother as well as the mothers of all of his children had been born outside the Holy Land thus making also their children “strangers,” at least technically.

ובמדרש וישב יעקב כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, (שמות ל״ב:ו׳) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (בראשית ל״ז:כ״ה) וישבו לאכול לחם וישאו עינים, ויראו וגו'. (מלכים א ה) וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה' שטן לישראל. (במדבר כ״ה:א׳) וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו'. אף כאן וישב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. מה כתיב למעלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואלה שמות אלופי עשו, ראה יעקב אלופי עשו נתירא אמר מי יוכל לעמוד כנגד כל המלכים והאלופים הללו. משל למה הדבר דומה לגמלים טעונים קש היה הצורף עומד ותמה היכן יכנס כל אותו הקש, היה שם פקח אחד אמר לו מה תתמה מן הקש ניצוץ אחד יוצא מכירתך ויכלה כל הקש. כך כשראה יעקב לעשו ואלופיו וגבוריו נתירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד שלך יכלה אותם, הוא שכתוב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר ניצוץ יוצא מתולדות של יעקב והוא יוסף שיכלה כל תולדותיו של עשו שהיה יעקב מתירא מהם.

According to Midrash Tanchuma 1 on our portion, examination of the occurrence of the word וישב throughout the Torah will reveal that this term is always used when some unhappy event was associated with such “settlement.” The following examples illustrate the point. Exodus 32,6 speaks of וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק, “the people settled down to eat and to drink and they arose to make sport (worship the golden calf).” On that day three thousand of the people were slain on account of this sin). Genesis 37,25 reports that after throwing Joseph into the pit, וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם והנה אורחת ישמעלים באה.....וימכרו את יוסף לישמעלים, “when the brothers had settled down to eat their meal they raised their eyes and here a caravan of Ishmaelites arrived,......and they sold Joseph to the Ishmaelites.” In Kings I 5,5 we read וישב יהודה וישראל בטח,...ויקם ה' שטן לישראל, “when Yehudah and Israel had settled safely,...G’d made an adversary against Solomon” (11,14) [as a punishment for transgressing certain commands in the Torah, Ed.] In Numbers 25,1 we read וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות, “when the Israelites settled down at a place called Shittim, the people started debasing themselves by whoring” (with the Moabite women which resulted in G’d killing 24,000 of them). In our instance too Yaakov’s “settling” in the land of Canaan had in its wake his traumatic experience of the loss of Joseph. G’d had said (according to the Midrash) “is Yaakov not satisfied with inheriting the world to come that he must now also inherit this terrestrial world. It is not appropriate for the righteous to enjoy the best of both worlds.” According to Tanchuma when Yaakov became aware of the extent of the kings and chiefs listed in the Torah as descendents of from Esau he became worried about not having anything to counter such physical prowess of the Edomites. The matter may be explained in the form of a parable. A caravan of camels was heavily laden with straw. The onlookers could not imagine that there were storage facilities large enough to accommodate all this straw and they were worried that the owners would demand their own (the onlookers’) facilities to accommodate all that excess straw. An old man amongst the onlookers told his compatriots not to worry seeing that it would require only a single match to set fire to the entire mass of straw carried by the camels. Similarly, G’d put Yaakov’s mind at rest telling him that Esau would go up in flames just as straw would go up in flames. This is what the prophet Ovadiah 18 described when he compared the fate of the house of Esau and the fate of the house of Joseph in the future. The “match” in our instance would be Joseph, whose descendants would vanquish the descendants of Esau.