שמות

והגישו אל הדלת. שומע אני בין עקורה בין שאינה עקורה ת"ל מזוזה מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד.

והגישו אל הדלת, “and he shall bring him to the door.” Had the Torah not added the words או אל המזוזה, “or to the doorpost,” I would have concluded that it did not matter whether the door be in an upright position at the time the awl was applied or not. The words או אל המזוזה provide conceptual linkage between door and doorpost. Just as the doorpost is upright, so the door must be in an upright position at the time of the piercing of the servant’s ear (Pessikta Zutrata).

ורצע אדניו. ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח ב"ד. את אזנו. ולא אזנה שאין רציעה באשה. במרצע. ולא אמר במרצע (הב' בשו"א) משמע מיוחד שבמרצעין.

ורצע אדוניו, “and his master will perform the piercing.” only the master himself, not his son or his agent or even an agent of the court (Mechilta). את אזנו, “his ear;” not her ear; this excludes piercing the ear of a female (Kidushin 15). במרצע, “with the awl.” the Torah does not say be-martzea, with any awl, but the vowel patach under the letter ב means that there is a special awl for this procedure (kept by the court?).

ועבדו. לו ולא לבן מכאן שהוא קונה עצמו במיתת האדון. לעולם. לעולמו של יובל כן דרשו רז"ל במסכת קדושין.

ועבדו, “and he will (continue) to serve him.” “Him” and not “his son.” This word proves that the servant acquires his freedom automatically when his master dies. לעולם, “forever.” According to Kidushin 21 the word means “for the duration of that Yovel cycle.”

ודבר ידוע הוא בנוהג שבעולם בטבע העבד שעומד ברשות אדוניו שהוא מואס את נפשו וקץ בחייו מפני עבודתו שהוא מתאוה שיהיה בן חורין, וזה שהוא חפץ שישאר בעבדותו ושיהיה עליו אדון זולתי הש"י הנה זה דבר מחודש מאד ועל כן בא הדין בזה שהאדון בעצמו אשר בחר בו העבד ואשר אהבו שיגישהו לפני ב"ד ושירצע אותו בדלת זה כדי שילקה אותו אבר שחטא ששמע בסיני לא תגנוב והלך וגנב או מפני שכתוב (ויקרא כ״ה:נ״ה) כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך וקנה אדון לעצמו. מכל מקום מאיזה שיהיה הרי זה נחשב לו לחטא כי יתנכר אל האדון העליון יתברך אשר הזהירו בקבלת התורה מעבדות זולתו והוא פורק ממנו עתה עול מצותו.

ולפי דעתי מפני זה לא אמר כי תקנה עבד ישראל והיה ראוי שיאמר כן, או שיאמר כי תקנה ישראל לעבד, בעבור כי ישראל הוא השם הנכבד שנתקיים בנו אחר מתן תורה והנה זה בא כנגד מה ששמע במתן תורה ואיננו ראוי שיקרא בשם ישראל וקראו הכתוב בשם עברי הוא שם היחס, הוא השם שהיה להם לישראל בהיותם במצרים באין תורה שנקרא אלהי העברים, ועל כן צותה התורה שילקה אבר החוטא ששמע המצוה ועבר עליה ושילקה ע"י האדון אשר בחר בו כדי שיתבאר מזה כי הוא והאדון שלו שניהם יחדו כעבד כאדוניו מוזהרים בעבודת האדון העליון יתברך אשר לו כל הממשלה והאדנות לא לבשר ודם, וזהו שאמר והגישו אדניו אל האלהים הוא מקום ב"ד שהוא מקום המשפט כי המשפט לאלהים, ואמר זה כנגד מה שהתנכר אדנות מדת הדין שהיתה מכת בכורי מצרים להציל את ישראל מעבדות. וחזר ופירש עוד והגישו אל הדלת או אל המזוזה כנגד מה שהתנכר אות הדם שעל הפתחים על המשקוף ועל שתי המזוזות שבו יצאו ישראל מעבדות לחרות לכך ורצע אדניו את אזנו ויוצא דם ממנו והכל מדה כנגד מדה. ואע"פ שאין הוצאת הדם מן האוזן מעכב שהרי אם נקב את אזנו בסם יצא מ"מ רוב הנרצעים אינן בסם ודם יוצא מהם, ונקרא שם הכלי מרצ"ע והוא בגימט' ת' כי הוא כנגד מה שרצה להוסיף על עבדות ת' שנה של מצרים.

I believe that this consideration explains why the paragraph did not commence with the words כי תקנה עבד ישראל, “when you purchase an Israelite as a servant,” but refers to such a person only as עבד עברי. The word ישראל is a compliment for a Jew. The servant in question did not deserve this compliment when he was sold for stealing, nor does he deserve this compliment if he prefers to serve a master of flesh and blood to serving exclusively the Almighty. The Jews in Egypt, the enslaved Jews, were always known as עברים instead of as ישראלים. Even Moses had referred to אלו-הי העברים when introducing himself to Pharaoh (Exodus 5,3) as the Israelites had not yet qualified for the title “Israelites.” All this explains why the Torah chose the ear of the servant which had heard G’d proclaim the commandment to be servants of G’d exclusively and had yet chosen to ignore it, to be pierced by his master whom he had chosen in order for both servant and master to realise that they had been remiss in maintaining a servant-master relationship between them. The Torah insists that this contract between the servant and the master be concluded in front of court, i.e. “his master shall bring him אל האלו-הים, “to a judge,” i.e. a court, the representative of G’d on earth. The word האלו-הים represents the attribute of Justice. This same attribute of Justice had waived its right as Master to kill the Jewish firstborn in Egypt in order to save the Israelites from bondage and from slavery, and here comes an Israelite and he volunteers to be a slave! The Torah repeats once more: “and he shall bring him to the door or to the doorpost,” the doorpost being reminiscent of the one which, when it was smeared with the blood of the Passover lamb, signified service of the inhabitant of that house to G’d rather than enslavement to man (Exodus 12,22). This is why by piercing the ear of the servant in question the master extracts some blood from it. This blood signifies the reverse of what the blood on the doorposts and lintel of the Jews in Egypt on that fateful night had signified, Then it had expressed the desire to be free, this time it expresses the desire of the owner of that ear to remain unfree. The entire procedure legislated here by the Torah is once again a demonstration of how G’d employs the principle of מדה כנגד מדה, “measure for measure.” Even though the extraction of blood from the ear lobe of the servant is not an essential part of the procedure, as piercing the ear with a chemical would also have achieved the same halachic result, the fact is that most piercing of ears is done by means of an awl and not by means of some chemical agent. The letters in the Hebrew name for the tool employed, i.e. מרצע have a numerical value of 400, as if to symbolise that the servant to whom it was applied wanted to add to the 400 years of bondage of the Jewish people in Egypt.

ואמרו במדרש והגישו אל הדלת אמר הקב"ה אני פתחתי לו פתח הבית לצאת חפשי והוא סגר עליו פתח הבית להיות עבד לפיכך ילקה בפתח.

A Midrashic approach to the words והגישו אל הדלת: G’d had said: “I opened the door of the house for him to enable him to walk into freedom and he slammed the door upon himself in order to remain a slave! As a penalty he will be hit by the door.

ויש להבין עוד כי יש במלת הדלת סוד וע"כ נזכרת המלה בלשון ידיעה והגישו אל הדלת וכן מצינו במשנה תורה (דברים ט״ו:י״ז) ונתתה באזנו ובדלת, והוא כי הדלת מקום כניסה לבית שאי אפשר להכנס בבית כ"א בדלת ולשון דלת מלשון אות דל"ת של פסוק שמע שהיא כנסת ישראל, והוא השער לה' אשר צדיקים יבאו בו. ומה שאמר אל המזוזה הוא מספר (*ר"ל מזוזה בגימטריא אדני:) הכנוי וזה מבואר, והעבד העברי הזה לא ידע ולא יבין את זאת והחליף אדנות קדש באדנות חול, וע"כ באה המצוה שיעבוד אדוניו עד הזמן אשר בו כל המושלים והאדונים בעליונים ובשפלים יכרעו לפני אדוני האדונים ויכירו הכל כי לה' הארץ ומלואה.

You must also understand that there is a mystical dimension to the word דלת. This is the reason that the word has been used here with the letter ה and the vowel patach under it to signify that the Torah speaks of something known, not just of any door. We also find the word ובדלת in Deut. 15,17 ונתתה באזנו ובדלת, “and put it through his ear and the door,” with the vowel patach under the letter ב as if the door were one that we are familiar with. The door is a means of gaining entry into a house. A house without a door cannot be accessed. The very word דלת represents the letter ד in the first line of the קריאת שמע declaration שמע ישראל ה’ אלו-הינו ה' אחד, “Hear O Israel the Lord our G’d the Lord is One.” The word שמע is addressed to כנסת ישראל, the spiritual concept of the people of Israel. כנסת ישראל symbolizes our entrance gate to the celestial regions, the “door” or דלת leading to Heaven, the gateway by which the righteous enter that domain (Psalms 118,20). When the Torah continues saying או אל המזוזה, the word מזוזה is a “number” representing a substitute for the same concept; it has a numerical value of 65, the same as the attribute of G’d as “Master” i.e. א-ד-נ-י. The Hebrew servant discussed in our portion was unaware of these deeper mystical connections between one kind of master and another; this is why he foolishly traded the Master whom he could not see with his senses for one whom he could see, hear, feel, etc. In order to eventually teach him to recognize the mistake he made he has to serve his master לעולם, until the conclusion of “this world,” i.e. until such time as לה' הארץ ומלואו, all of mankind will recognize that the whole earth belongs to the Lord.

ועבדו לעולם. קבלו רז"ל כי הוא עולמו של יובל הוא שנת החמשים כי זמן חמשים שנה נקרא עולם שכן מצינו בשמואל הרמתי (שמואל א א׳:כ״ב) וישב שם עד עולם והוא עולמו של לוי, שנאמר (במדבר ח׳:כ״ד) מבן חמש ועשרים שנה ועד בן חמשים שנה וכל ימיו של שמואל לא היו אלא חמשים ושתים שנה ושתי שנים היו לו אותה שעה. והדין הזה ביובל בין שיהיה הזמן קרוב או רחוק. או יהיה טעם לעולם כל ימי עולם כי כיון שעבד עד שנת היובל הרי הוא עבד כל ימי העולם, ובא לרמוז כי כל ימי העולם הוא היובל הגדול והוא ענין הכתוב (תהילים ק״ה:ח׳) דבר צוה לאלף דור כי דור חמשים שנה ג"כ כמו עולם וכן רמז שלמה ע"ה (קהלת א׳:ד׳) והארץ לעולם עומדת הוא עולמו של יובל העולם והבן זה. ובפרשת בהר סיני אזכיר זה בהגיעי שם בעזה"י.

ועבדו לעולם, “and he will serve him forever.” Mechilta Nezikin section 2 accepted that the meaning of the word “forever” in this context is “until the advent of the next Jubilee year.” This would be the fiftieth year of the cycle during which the servant had his ear pierced. A period of fifty years has been called עולם already in ancient times and we find a reference to it as having this meaning in Samuel I 1,11 where Samuel’s mother Chanah vows that after she had weaned her young son she would bring him to the Temple to reside there עד עולם, “forever.” Clearly, seeing no one lives forever, she did not mean that the word לעולם is to be understood as literally “forever.” She referred to the active life span of a Levite who is forced to retire at the age of 50 as we know from Numbers 8,24. Samuel was a Levite, of course. Samuel only lived for a total of 52 years, the last 50 of them after his mother had dedicated him to be a servant of G’d as she had vowed before becoming pregnant with him (Jerusalem Talmud Berachot 4,1). The Torah’s direction that the Hebrew servant be freed at the advent of the Jubilee year is effective regardless of how many or how few years before that year the servant in question was acquired. Another way of interpreting the word לעולם is: “as long as the world exists.” In that event the connection with the שנת היובל would be the יובל הגדול, a concept mentioned in Psalms 105,8 דבר צוה לאלף דור, “He gave a command which is in effect for 1000 generations.” A “generation” in that case would be considered a period of 50 years. When Solomon (Kohelet 1,4) spoke of והארץ לעולם עומדת, that “the earth will endure for a period called עולם,” he referred to these 1000 generations mentioned in Psalms. The word עולם in our verse then would refer to the “world of the great Jubilee.” I shall discuss this in greater detail in my commentary on Leviticus 25,8.