שמות

ועתה הורד עדיך מעליך. הם המלבושים שלהם שנזרק עליהם דם הברית, והוא דם הקרבנות שהקריבו הבכורות בסיני ונקראו עדי לישראל ותפארת וכבוד גדול בהיות בהם הדם ההוא אות וסימן על קבלת בריתו של הקב"ה. וכבר הזכרתי זה בסדר ואלה המשפטים, והוא דעת רבינו חננאל ז"ל וכיון שכפרו עתה במעשה העגל בברית ההוא צוה עליהם שיפשיטום, וזהו ויתנצלו בני ישראל את עדים, יגיד כי עשו כדבר הש"י והפשיטו בגדיהם. ומה שהזכיר למעלה ולא שתו איש עדיו עליו כאלו אמר כל עדיו לומר כי מעצמם נמנעו שלא שתו כל אחד ואחד עליו כל עדיו אלא מקצת עדיו, אבל עתה כשנצטוו מפי הש"י הורד עדיך סלקו כל העדי לגמרי והפשיטוהו מהם.

ועתה הורד עדיך מעליך, “and now remove your jewelry from yourself, etc.” this was a reference to the garments the Israelites wore when Moses sprinkled from the blood of the covenant on them, the blood from the sacrifices offered by the firstborn (Exodus 24,5; see our commentary). This is the opinion of Rabbeinu Chananel in that chapter on verse 8. Seeing that the Israelites had violated this covenant when they made the golden calf G’d commanded them to divest themselves of the symbol of that covenant. This is the meaning of the words ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, “the Israelites stripped themselves of the jewelry they had received at Mount Chorev” (verse 6). In other words, they complied with G’d’s instructions. As to the meaning of the earlier verse (4) where the Torah states that they did not put on their jewelry, this has to be understood to mean that they did not put on all their jewelry, but only part of it. In other words, they understood even without being commanded that in their present circumstances it would ill become them to behave as if nothing had happened and to act as if they were entitled to wear all their jewelry. Now that G’d had commanded them to remove their jewelry they divested themselves of all of it.

ולפי מה שדרשו ז"ל שהעדי הזה שם המפורש היה, באור הכתובים ולא שתו איש עדיו, בגדיהם ממש, הורד עדיך, הוא עדי שם המפורש, ולכך לא נאמר הפשט עדיך אלא לשון הורד ולשון מעליך כי ירדו מאותה עליה ונסתלקה אותה המעלה מעליהם, וכן דרשו רז"ל זינאות חגר להם והוא כלי זיין של שם המפורש שהיה בידם מהר חורב, וכמו שדרשו (שמות ל״ב:ט״ז) חרות על הלחות חירות ממלאך המות כי היו בידיהם שמותיו של הקב"ה ולא היו ראויין שתשלוט עליהם מיתה, ולזה רמז אונקלוס שתרגם תיקון זיניהון וזהו לשון ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב אותו עדי שהיה בידם מהר חורב, ולכך תרגם אונקלוס הורד אעדי לשון הסרת כח וכן ויתנצלו ואעדיאו, והכוונה לומר כי אותן מעלות ומאורות שהיו להם כל אחד ואחד כמלאכי השרת מהר חורב נסתלקו ואבדו מהם ומשה לקחם, וזהו שהסמיך לו ומשה יקח את האהל מלשון (איוב כ״ט:ג׳) בהלו נרו, וכן (במדבר כ״ד:ה׳) מה טובו אהליך, וכאשר אבאר שם בעזרת הש"י.

According to the interpretation of our sages that the jewelry referred to was the holy name of the Lord (compare Midrash Tehillim 103) the meaning of these verses is as follows [starting with verse 4, Ed.] “they did not put on their jewelry (their clothing).” In response to the command to remove their jewelry they removed the item bearing the holy name of the Lord. This is the reason the Torah did not use the customary word for stripping one’s clothing off, i.e. הפשט מעליך, but it used the expression הורד, “lower!” When they removed the item in question their spiritual distinction disappeared simultaneously. Our sages in Shemot Rabbah 45,2 describe this as זינאות שחגר עליהם, “ a reference to some kind of weapon upon which the holy name of G’d had been engraved.” This is also the meaning of the saying in the Midrash Rabbah in 41,9 that חרות על הלוחות, that on the Tablets was engraved the motto “freedom from the angel of death.” In other words, the weapon the sages speak about was the weapon designed to neutralize the angel of death. Seeing the people had been equipped with knowledge of the various names of the Lord, they had an effective antidote against the angel of death as normally such knowledge can be obtained by man only after death. This is also what Onkelos had in mind when he translated the words ויתנצלו את עדים as ואעידו. He meant to convey that the spiritual accomplishments the people had worn proudly ever since the revelation at Mount Sinai, something which had put them on a par with the ministering angels, were now lost to them, disappeared. It was Moses who removed these symbols of their accomplishments from them. This is why the Torah continues ומשה יקח את האוהל, “that Moses would take the Tent (Tabernacle) and pitch it outside the camp.” The word אעדי refers to the loss of some power. It is therefore an appropriate rendering of the Hebrew word ויתנצלו. The word אוהל in this instance is derived from בהלו נרו, another word for “light becoming frightened.” the meaning of Moses taking the “Tent” is therefore to be understood as something allegorical, not that he literally moved the entire Tabernacle. Moses removed the spiritual light which had been part of the Tabernacle to a place outside the camp to indicate that the people had now forfeited this dimension of their relationship with G’d. The word אוהל should be understood in a similar manner in Numbers 24,8 where Bileam praises the Jewish people describing מה טובו אוהליך יעקב something normally translated as “how goodly are your tents O Yaakov.” The meaning would be “how goodly are your spiritual lights O Yaakov.” I will explain this in due course when discussing that verse in detail.

וכבר בארתי בסדר ואלה המשפטים מה טעם הזכירה התורה המעלה הגדולה בעדי הזה כשאבד מהם עתה ולא הזכירתו במתן תורה כשזכו בו.